סערה בכוס תה עם נענע

זוהי מוזיקה סטנדרטית וממוסחרת השואבת את כוחה מן המוכר והידוע, אלה טקסטים שחוזרים על עצמם בתבנית אחידות ואי אפשר עוד להקשיב להם ברצינות, המלים והמנגינות ממוחזרים לעייפה והם "הפסולת והזבל של דברי ימי המוזיקה".

מי אמר את הדברים ועל מה נאמרו? לא, זה לא היה יהורם גאון. זה תיאודור אדורנו, גדול הסוציולוגים של המאה העשרים ואחד ההוגים הכי חשובים שלה. ומי המושמצת, מוזיקה מזרחית? מה פתאום: זו המוזיקה הפופולרית כולה, שאדורנו תיעב מעמקי נשמתו, ובעינים כלות ראה כיצד היא הולכת ומשתלטת על תרבות ההמונים בימיו.

יהורם גאון. אמרו את זה קודם, לפניו (צילום: מרב יודילוביץ') 

מה רואה יהורם גאון כשהוא נזעק נגד מה שקרוי "מזרחית", אבל אינו אלא הענף המסולסל של הפופ המקומי? הוא רואה הצלחה ופופולריות עצומה, שמתרגמים את עצמם להשתלטות על הרדיו וערוצי הטלויזיה שעדיין משמיעים מוזיקה; הוא מקשיב למילים של האלילים החדשים, שומע טקסטים נחותים בהרבה מאלה של שירי המשוררים ופזמונאי העילית של העשורים הקודמים, והוא מזועזע. הוא מצביע על חוסר איכות, ומנגד קמים עליו גדולי היצרנים של הז'אנר בכעס ואומרים שאם כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה, איך הוא מעז להשמיץ, והוא בכלל ספרדי ולא מתאים לו לדבר ככה - והנה, סערה קטנה בכוס תה עם נענע.

בסערה הזאת, שני הצדדים שבויים בתוך הכוס ובתוך טעות גדולה.

כדי לדון ברצינות במצבם של הטקסטים במוזיקה הכי נפוצה, מצליחה ורווחית בישראל 2011, צריך להיפטר מן השד העדתי שרובץ על הדיון ולהתבונן במה שמתרחש בפופ הישראלי כולו וגם מעבר לו, ולא רק בנישה המצליחה ביותר שלו. אלא שקצת קשה להתנתק מן השיח העדתי, כי עובדתית, יהורם גאון צודק: רוב הלהיטים המונפקים בז'אנר המזרחי על תת-ענפיו כתובים בלשון דלה, בחריזה איומה, בעברית עילגת. "אני בחור פנוי ואת / אצלי בלב מספר אחת" לא יוכל לעולם להיות "הכניסיני תחת כנפך", ו"יפיופה בואי אלי / תני לי נשיקה על השפתיים", הוא אכן להיט ענק אבל טקסט גמדי לעומת, נניח, "שם לוהט ירח כנשיקת טבחת", או אפילו "אלף נשיקות לך אהובתי". אבל מה שמבחין בין איכות לזבל איננו הייחוס הגיאוגרפי של המוזיקה או מוצאם של הורי התמלילנים.

ג'סטין ביבר. למה לא להתגולל על רמת השיר שלו? (צילום: רויטרס) 

באותה מידה יכול היה יהורם גאון להתגולל על הטקסט הדבילי של שיר שחצי מיליארד בני אדם צפו בו ביו-טיוב, "בייבי" של ג'סטין ביבר, או על הזבל בטקסטים של ריהאנה או של ליידי גאגא: זבל שאינו טוב יותר, או רע יותר, ממיץ הזבל של להיטים גדולים ששרו צביקה פיק ודנה אינטרנשיונל, אביב גפן ומירי מסיקה ואפילו יהורם גאון עצמו, בחלק משיריהם. מה שמשותף לזבל אינו המוצא או הסלסולים, אלא דווקא האוניברסליות שלו.

תעשיית הפופ, כאן ובכל מקום, מכוונת להגיע למספר גדול ככל האפשר של צרכנים, במינימום זמן והשקעה. כדי לעשות זאת בהצלחה, עליה לחתור לייצור טקסטים שאפשר להבין בהאזנה אחת ולדקלם כבר בהאזנה שניה. מספר מצומצם מאוד של מלים ודימויים וביטויים שבלוניים יופיעו איפוא ברוב הטקסטים הללו. אם הם יהיו מורכבים יותר, הם לא יגיעו למירב הצרכנים האפשרי: כך התעשיה הזאת מתנהלת כולו מאז שאמצעי ההפצה שלה (הרדיו ואחר כך הטלויזיה והאינטרנט) הפכו אותה לתופעה כלל עולמית.

"בום פם" במקום "בלדה לחובש"

אצלנו, במשך כמה עשורים, קרה משהו שונה. בשנות השישים והשבעים, זמרי פופ בריטיים לא שרו מילים של טד יוז ואמריקניים לא טרחו לחבר מוזיקה לשירה של מאיה אנג'לו - בעוד שאלתרמן וביאליק, לאה גולדברג ואפילו טשרניחובסקי הבליחו מדי פעם במצעדי הפזמונים שלנו ומשכו אחריהם תמלילנים שכתבו בשפה גבוהה ועשירה. נעמי שמר ואהוד מנור, רחל שפירא ואחרים ניזונו משובלי התהילה של המשוררים, ובמבצעים של שיריהם דבקה אותה תווית של איכות עילאית שקהליהם ייחסו לשירה. זו בפירוש הייתה, ועודנה, אנומליה בתולדות הפופ בעולם, ואפשר להסביר אותה רק במונחי ההיסטוריה המקומית.

העברית החדשה לא היתה שפה שהתפתחה באורח אורגני. שיריה נכתבו מתוך

תחושת שליחות כפולה של הכותבים, כחלק מן המאמץ להקים אומה ולהקנות לדוברי העברית את מכמני הלשון באמצעות היצירות של מיטב היוצרים. כל עוד השליטה באמצעי ההפצה (הרדיו הממלכתי והערוץ הראשון) הייתה נתונה בידי המדינה, תחושת השליחות הזו, ולא האינטרסים הכלכליים של היוצרים, היא שהכתיבה את גובה הטקסט בפופ העברי ויצרה היררכיה שבראשה עמדו "שירי משוררים" ובתחתיתה, מוקצים מחמת מיאוס - זמרי הקסטות.

כשיהורם גאון מדבר על "זבל" הוא מדבר, בעצם, על געגועים לעידן המונוליתי של התרבות הפופולרית בישראל. הוא שוכח שגם אז היו בינינו המוני צרכנים שהעדיפו את "דם דם, הופה, דם דם" של טריפונס ו"את "בום פאם" של אריס סאן על פני "בלדה לחובש", והם נאלצו להסתפק בזבל בשפות אחרות. עכשיו יש לנו משלנו - והרבה, כמו בכל תעשיית פופ מקומית. מי שרוצה, ימשיך להביט אחורה בגעגוע ולא להבין שזו דרכו של עולם: מי שרוצה, ימשיך לטעות ולייחס את הזבל רק למוזיקה מזרחית, ולא למהות הפופ כולו.