נשים מקריבות למען נשים
מורת רוח נשית מהעולם הפטריאכלי הייתה מאז ומעולם - אפילו בהקרבת הקורבנות. נשים שבגרו לאחר המהפכה הפמיניסטית הן יותר משוחררות, אך חבות לדור הנשים שפילס את הדרך והקריב את עצמו למענן
לכפר עליו
ספר "ויקרא" נפתח ברשימה של סוגי קרבנות: קורבן עולה, קורבן שלמים ושלל קורבנות החטאת.
הפעולה הדתית המרכזית שעושה בעל הקורבן בקורבנו היא הסמיכה (ויקרא א, ד): "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". נראה כי בפעולת הסמיכה מעביר המקריב את תחושת החטא שלו אל קורבנו.
"עברית היא שפה סקסמניאקית"
האתגר המגדרי טבוע בשפה העברית. כל התייחסות למציאות מחייבת בחירות מגדריות. התורה היא נקבה, התלמוד הוא זכר, והשדיים גם הם זכריים. כפי שקל לראות, הבחירה שעצם מסוים יוגדר כזכר או כנקבה, לא קשורה למהותו אבל יכולה להשפיע על יחסינו אליו. כך למשל העובדה שהתורה היא נקבה משפיעה על הדימויים שמציעים החכמים לתורה, ועל האופן בו הם תופסים את היחסים שלהם איתה.
מרחיקת לכת לא פחות, היא הבחירה הלשונית לזהות לשון זכר עם הדיבור הסתמי. הפנייה בלשון זכר מורה על פניה לאשה ולגבר או לגבר בלבד. היעדרה של הלשון הסתמית בעברית מהווה אתגר פרשני. מתי פונה התורה בדבריה לנשים ולגברים כאחד ומתי היא פונה לגברים בלבד? כיוון שאין דרך לשונית להכריע בסוגיה זו, ההכרעה תלויה ברצונם המשתנה של הפרשנים.
והנה, בסוגיה שלנו, סוגיית הסמיכה, בחרו החכמים לראות את הפנייה האלוהית "דבר אל בני ישראל... וסמך" כפונה אל הזכרים בלבד. עצם האפשרות להביא את הקורבן קיימת לנשים ולגברים כאחד, אך חוויית הסמיכה, שהיא הפעולה הדתית המרכזית שעושה המקריב בקורבנו, התפרשה על-ידי החכמים כמתייחסת לגברים בלבד.
מחאה נשית קדומה
בתלמוד נמצא מקור מתקופת המשנה המעיד על מחאה נשית נגד הקביעה של החכמים שהסמיכה היא מצווה גברית (בבלי חגיגה טז, ב): "דבר אל בני ישראל... וסמך", בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: "בנות ישראל סומכות רשות".
אמר רבי יוסי: "סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים - אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים".
לפנינו עדות קדומה, מתקופת בית המקדש השני, על כך שחכמים שינו הלכה כדי לגרום נחת רוח לנשים. הביטוי "נחת רוח" מלמד על מורת הרוח שהייתה לנשים, כשלא התירו להן לסמוך על הקורבנות.
אין לי שום עניין בקרבנות
אבל יש לי עניין גדול בפרקטיקות שינוי של נורמות חברתיות. עדותו של רבי יוסי משקפת מציאות הלכתית דינאמית המושפעת מהלכי הרוח של ציבור הנשים. הפמיניזם היא תופעה חדשה כמובן, אבל התמרמרות נשים כנגד קיפוחן זו מציאות שהייתה קיימת מאז ומעולם (או לפחות מאותם ימים רחוקים שבהם הורדו האלות הגדולות ממעמדן הרם, והחלו שנים ארוכות וקשות של דיכוי נשים). חשוב לומר זאת שוב ושוב - הפמיניזם הוא תופעה חדשה, אבל כאב הקיפוח היה מאז ומעולם.
הפמיניזם מצליח הודות לשינויים מרחיקי לכת (בעיקר בענייני כלכלה ורפואה) אבל אל יטעה איש לחשוב שלפני פרוץ הפמיניזם נשים קיבלו בהשלמה את קיפוחן. הקיפוח הכאיב תמיד, היכולת לשנות אותו שינוי של ממש, הגיעה רק בשנים האחרונות.
שלוש שנים לפטירתה של פרופ' חנה ספראי
לפני שלוש שנים ליווינו, גם במדור זה, את פרופ' חנה ספראי בדרך הקשה והעצובה אל מותה. את חנה פגשתי כשהייתי בת 17, ואני חבה לה חוב של תלמידה כלפי מורתה המובהקת. בעולם האורתודוכסי הייתה חנה אחת מפורצות הדרך של הלמדנות והשחרור הנשי, והיא שילמה על כך מחירים רבים וקשים.
ככל שחולפות השנים אני מבינה כמה שפר גורלי, שזכיתי להיוולד כמעט דור אחריה. 20 שנה מפרידות ביני לבין חנה, 20 שנה בהן נשים אמיצות ויקרות שילמו בבריאותן הנפשית והפיזית, בשביל להשיג עוד ועוד פיסות של "נחת רוח" לי ולבנות דורי.
את ההלכה הנ"ל על "נחת רוח של נשים" לימדה אותי חנה. חנה חקרה את סוגיית הנשים והמקדש, וחיפשה בעולם העתיק שרידי עדויות לשמיעת קולות מושתקים של נשים. חנה ידעה היטב שההיסטוריה אינה גוש מוצק של עובדות נתונות, וכי ראיית העבר משפיעה על עיצוב ההווה והעתיד. ההתעקשות של חנה למצוא מורכבות בעבר קשורה בקשר הדוק לדרישה למציאת פתרונות מורכבים בהווה.
קןרבן אשם של הדור השני לפמיניזם
המהפכה הפמיניסטית האמיתית, זו שהתקיימה בבתים הפרטיים, ברחובות ובמקומות העבודה, החלה רק לפני שנות דור. חנה וכל דור האמהות שלנו, שכבו על הגדר, אכלו קוצים ודרדרים ושילמו בגופן ובנפשן ממש, כדי שלי ולבנות דורי יהיה מעט יותר קל, ונזכה לקצת יותר "נחת רוח של נשים".
באופן רציונלי אני מבינה שאני לא אחראית לכאב ולתסכול של בנות הדור הראשון. אבל עם השנים אני קולטת, יותר ויותר, עד כמה אני מוּנעת גם על-ידי תחושות של חוב ואפילו אשמה, כלפי הנשים ששילמו מחירים כבדים למעני. עם השנים ברור לי שבחירות מסוימות בחיי הן סוג של תשלום חוב ואף של קורבן אשם כלפי נשות הדור הראשון. לפעמים אני מרגישה שאם הן שילמו מחירים כבדים כל-כך, אני חייבת לממש את החלומות שהן נטעו בי.
אני יודעת שחנה, כיתר חברותיה שרקמו עבורנו חלומות, לא הייתה מעוניינת בתחושת המחויבות והאשם שלי, אבל אני לא יודעת אחרת. אני מקווה שהדור השלישי יזכה לשחרור מהשיעבוד הפטריארכלי, וגם מתחושת החובה למצות את החופש.
ובבית המדרש של הטוקבקים
הטור חזר הביתה, ואני שמחה לראות אתכם שוב בבית המדרש: מים שקטים, צביקה, בבה, קושית, ישראלי, מישהו מישהו, פו הדוב, וגם זה שבחר להשאיר את הניק בחוץ, וכל שאר החברות והחברים - טוב לראות ולקרוא.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
