לפעמים הנוסטלגיה לא מספיקה
"חיים שכאלה" כבר עשו לחיים טופול מזמן, אז סרט תיעודי חדש על פועלו צריך היה להיות מקורי ויצירתי הרבה יותר מ"טופול, החיים כמשחק" של ערוץ 1
לפעמים, באמצע עשייתו של סרט דוקומנטרי, צריך לעצור ולהתבונן בחומרים שהצטברו ולתת להם את הכבוד המגיע להם - ולשנות כיוון. לטעמי, זה מה שצריך היה לעשות אקל סיוון אחרי שראה את רגעי היופי הנדירים שבהם חיים וגליה טופול, גבי עמרני וזהרירה חריפאי ואחרים חוזרים לימי התום שלהם בלהקת הנח"ל, ויחד עם האקורדיוניסט שליווה אותם אז, שרים בחבורה ובשמחה גדולה את השירים שהזניקו להם קריירות וגם נחרתו בבנק הזכרון הקולקטיבי.
בנקודה זו צריך היה להבין שסרט על חיים טופול הוא אכן רעיון נאה, אבל מסע לזכרון המקובץ של ותיקי להקת הנח"ל נאה ומעניין ממנו, וללכת אל שלטונות רוממה ולשכנע אותם להקדיש חמישים דקות ברוטו לפגישת מחזור שכזו.
טופול ב"סאלח שבתי". הקטעים נמוגו מהר מדי
נוכחותו של טופול על המסך נעימה, חמה ומפויסת, משדרת משפחתיות נינוחה ומעשים טובים - הוא פועל להקמתו של כפר נופש לילדים חולים במחלות סופניות, בדומה לכפר שהקים פול ניומן - וההליכה עימו בשבילי ילדותו בתל אביב,בשכונת פלורנטין, היא בהחלט פיסת נוסטלגיה נאה, אבל מעבר לכך ריחפה מעל הסרט תחושת החמצה.
אולי זה קרה כיוון שהבמאי נדבק בנעימותו של טופול ולא טרח לשאול שאלות מעניינות, אלא הוביל את הנושא שלו בנתיב הכי בטוח, הכי צפוי שאפשר: הנה הבית הדל בשכונת פלורנטין והשכנים של פעם, הנה להקת הנח"ל, הנה "בצל ירוק", הנה תפקיד בלתי נשכח כאצדק ב"מעגל הגיר הקווקזי" ופתאום שמואל רודנסקי חולה, וטופול נקרא בדחיפות להיות טוביה ב"כנר על הגג", והשאר הוא היסטוריה: טופול הוא השחקן היחיד בין בני דורו שקנה לעצמו שם בתעשייה מעבר לים. אפילו על המעמד המיוחד הזה, על הברכה והקשיים שבו, לא נאמר דבר בסרט.
והרי אפשר היה לעשות הרבה יותר מכפי שראינו על המסך. הקטעים הקצרים מדי מ"סאלח שבתי" ו"ארבינקא" שהגיעו אל המסך לא הספיקו להעלות חיוך על שפתי הצופה לפני שנמוגו. מעט מדי ראינו מפועלו הקולנועי בסרטים זרים, דבר
לא נאמר על הדילמות שנושא עימו שחקן המזוהה כל כך עם תפקיד אחד, אף מילה על מצבו של הקולנוע או התיאטרון בישראל מפיו של אחד הוותיקים ואיש בעל פרספקטיבה רחבה במיוחד, שוודאי יש לו אמירה מעניינת בעניינים הללו.
וכן, היתה גם מבוכה מסוימת, מפני שלטופול כבר עשו "חיים שכאלה", כשהערוץ הראשון היה הערוץ היחיד והמסך נמלא בכל גווני האפור האפשריים כשמשדרים רק בשחור-לבן: הרגעים ששודרו בתוכנית הזו היו זהים לגמרי לרגעים מתוך הסרט החדש, כאילו בחר הבמאי לומר לנו - אני לא מקורי ולא יצירתי, אבל אני ממש יודע לחפש בארכיון.
