"בשבילי תמיד תהיי רותי"; פרידה כואבת מחברה

רותי, חברתי היקרה והאהובה, אני כותבת לך ולא מצליחה לקלוט ואפילו בטיפה את לכתך הנורא.

רותי.

רק לפני כמה ימים התכתבנו בהודעות טקסט בפלאפון. בעלה של אביגיל, חברה משותפת מהתיכון, הכין לה מסיבת הפתעה והצליח לאתר את כל חברותיה משכבר ימים. שלחת לי הודעת קצרה, אחרי שהתקשרת ולא עניתי. "מיכלוש", כתבת לי "רק רציתי לדעת אם את באה מחר לערב של אביגיל".

"אני מעבירה סדנא בערב", סימסתי חזרה, "חוץ מזה, אין לי כל כך כוח לזה".

"סתם הזדמנות לפגוש חברות מפעם", כתבת. וכששאלתי בסמס השני מה שלומך ואיך חופשת הלידה, ענית, "אני בבית, שמחה".

בתקופה האחרונה היה לי לחץ בעבודה. את היית פנויה יותר, ואני נקרעתי, כרגיל, בין הרצון להיות איתך בקשר יותר צפוף ובין המרוץ המטורף של החיים. בשנה שעברה זה היה הפוך. את חינכת באולפנת "לבונה" בישוב מעלה לבונה, ועבדת מסביב לשעון, ואילו אני חיכיתי לפגוש אותך ולדבר איתך.

בשבילי את רותי ולא יעזור כלום

חודש בדיוק אחרי שהדס התינוקת נולדה יצאנו ל"קפה-קפה" באריאל, לארוחת בוקר מפנקת. כמו תמיד, השיחות איתך היו עמוקות. בכל פעם מחדש הגיעו הדמעות של שתינו בשלב זה או אחר של השיחה. מעולם לא הסתפקנו בסתם "מה שלומך ואיך הילדים והבעל".

נברנו וחפרנו עמוק לתוך נבכי נשמתנו ולשעה קלה הצלחנו לאוורר החוצה את המקומות הכואבים, אלו שלא נהוג להוציא החוצה, בטח לא בחברה שלנו.

אודי ורות פוגל ז"ל, באחד המפגשים בבית משפחת פרץ. "בכל מפגש התפלאנו איך הקשר ההדוק נשמר"

כן, זכיתי. אני מאותם אנשי סגולה, האנשים שמכירים אותך מהעבר הרחוק, שיכולים להרשות לעצמם לאחוז בשם הילדות שלך. מתי הייתה הפעם הראשונה שבה התחברנו? אני חושבת שזה היה בתחילת כיתה ז' בבית ספר "נעם" בנות, ר"ח המ"ג בשכונת רוממה. אחרי שהמחנכת ממלאת המקום, נדמה לי שקראו לה רונית משהו, החליפה מקומות. היא החליטה לערבב באופן די חכם את הכיתה, והושיבה אותי ליד אחת שלא היה סיכוי שאתחבר אליה עד אותו רגע. את.

מהר מאוד התקרבנו, והפכנו לחברות בלב ובנפש. את מצאת בביתי השקט, נטול האחים הקטנים, מפלט רגוע וחסר כל מחויבות. אני, ילדה למשפחה חד הורית שצמאה בכל ליבה להמולת אחים ואחיות, התחברתי במהרה לאחיך הקטנים, שיחקתי איתם וחלמתי בליבי שכשאגדל, תהיה גם לי משפחה כזו, גדולה וענפה, מלאת רעש בלגן ושמחה.

היית מעין אמא קטנה לאחים שלך. הערצתי אותך על הדרך בה כיבדת את הוריך, שלא כמוני, הבת הכמעט יחידה, שלעיתים התחצפה לאימה. בהתחלה היית מזדעזעת מחוסר הכבוד שרחשתי לאימי בשעות מריבה ורוגז. "היא אמא שלך, את חייבת לתת לה כבוד", חינכת אותי. לא אשכח את המשפט הבוגר הזה שנאמר מפיה של נערה בת 12.

שתי מתבגרות בחוף הים של תל אביב

למרות שישבנו זו ליד זו בכיתה, לכל אחת הייתה חבורה משלה. איילת, עטרת, תרצה, תמי, רותי נוספת, כולן היו מתחרות איתי על תשומת ליבך. תמיד היית מוקפת חברות שנמשכו לאופי הכריזמטי שלך. שקטה, עמוקה, הומור שחור מתובל מידי פעם, בגרות שנבעה מהמשפחה המדהימה ממנה צמחת. שובבות, סקרנות.

בתיכון למדנו בכיתות שונות, ועם זאת המשכנו להיות חברות טובות. בכיתה י"א הברזנו בוקר אחד מהלימודים, באמצע ינואר, ליום כיף בתל אביב. מכורבלות במעילים נסענו לחוף הים, קנינו "לאישה", ויחד עם קמצוץ אנשים נוספים שהתענג על יום סגרירי מול הגלים, נהנינו גם אנו להסניף לתוכנו את תל אביב של חורף. אחר כך הלכנו ברגל דרך רחוב דיזינגוף לתחנת הרכבת וקשקשנו וצחקנו בלי הפסקה.

כמו כל הבנות בגיל ההתבגרות, דיברנו בלי סוף על בנים, ובאמצע שנת השירות השנייה שלך, בבית הנוער לילדים במצוקה בשכונת בקעה בירושלים, זה הפך להיות עליו. על אודי. הוא היה הבחור השלישי שיצאת איתו, ואני נתקלתי בכם במקרה באמצע המדרחוב באחת מהפגישות הראשונות שלכם. "איזה חמוד!", נתתי לך את אישורי אחרי אותה פגישה מקרית ברחוב, ומפגישה לפגישה שמעתי בהנאה, שהייתה מהולה בקורטוב של קנאה, על הקשר המתהדק ביניכם.

לשבת הכלה שלך, עמוסת חברות נרגשות, הגעתי עם לב שבור מקשר שהסתיים, ובחופה, בכיתי מאושר יחד עם שאר חברותייך הטובות בנות ה-21, עדיין צעירות נורא. הצלחת לתפוס נתח רציני של חום בלב של כולנו.

אחרי שהתחתנת הקשר התרופף. אני ציפיתי שתמשיכי לתחזק לפחות כמוני את החברות בינינו, לך היה בית להקים, יסודות של קשר זוגי חדש ומרגש לבנות, התמודדות עם בעל שנמצא רוב הזמן בצבא. אני הייתי חסרת טקט, רווקה. הטחתי בפנייך את פגיעותי, ואת נותרת המומה. עשיתי זאת בלי להתכוון מול כמה חברות, ופגעתי בך בחזרה.

הקשר נותק לתקופה ארוכה, ועל אף שלמדנו במכללות צמודות, נתקלנו זו מול זו באקראי רק כעבור שנתיים. עוד לא היו לך ילדים, אני עוד הייתי רווקה המשוועת למצוא אהבה, ואחרי המפגש האקראי הצונן, קיבלתי ממך מכתב בדואר. בכיתי והתרגשתי וכתבתי לך חזרה, מחול מחול מחול.

כעבור שנה, כאשר ישבתי שבעה על אבי שנפטר בפתאומיות, הופעת, מתהדרת בבטן של סוף הריון ראשון. כל כך התרגשתי לראות אותך, וכשהגעת בשנית לנחם, ידעתי שיש לנו עוד סיכוי. הקשר חזר, לאט לאט, בזהירות, נזהר שלא לדרוך על יבלות, שלא לפתוח פצעים מוגלדים.

שעות של שיחות נפש

שנה וחצי אחרי, ואני נשואה ואם טרייה, עברת בשכונת מגוריי והחלטת להפתיע אותי. התרגשנו, התחבקנו, חלקנו חוויות על הלידה האחרונה של שתינו. אביה שלי, הבכור, ויואב שלך, נולדו בדיוק בהפרש של חודש, ואת צחקת וסיפרת לי שלברית שלו בחול המועד פסח כיבדתם את האורחים בעוגיות קוקוס ללא חשש קטניות.

"אתם נשארים לגור פה?", התעניינת. גרנו אז בשכונת קריית משה הירושלמית.

"אנחנו עוברים כנראה לכרמי צור", עניתי, ובאותו רגע עיניך אורו. "גם אודי ואני חשבנו על הישוב הזה, אנחנו מחפשים לאן לעבור דירה". גרתם אז במבשרת ציון בגרעין "מרץ".

כעבור חודשיים הפכנו שכנות, ואז, לראשונה, הכירו הבעלים, שהתחברו מיד. אודי, הבעל העדין, הצדיק, עם החיוך הביישני, פני בייבי-פייס, נקשר לבעלי, ואנו הפכנו לחבורת זוגות, אחרי שהצטרפו חברים נוספים לשכונת הקראוונים בכרמי צור. את החלטת להישאר בבית מתוך אידיאל, ולגדל את תמר ויואב הקטנטנים, אולם הרוח הפעלתנית והכוחות האדירים שלך להזיז הרים ולהפוך עולמות לא נתנו לך מנוח זמן רב.

כספרנית בישוב הפכת את הספרייה למקום שוקק חיים, התנדבת לוועדת קהילה ובעצם בכל מקום בו היה ניתן להשתלב בעשייה חברתית וקהילתית, את היית שם. בדיבורך הנחרץ, בשאפתנות, ברוח הלוחמת. כנראה היו צריכים את התכונות האלו במקומות אחרים, ובסוף אותה שנה נפרדנו שתי המשפחות, פרץ ופוגל, בצער רב, כשעזבתם אותנו לישוב נצרים בגוש קטיף.

בכל מפגש משפחתי משותף התפלאנו איך הקשר ההדוק נשמר, על אף המרחק והיומיום. התארחנו אצלכם כמה פעמים, ואתם אצלנו, ואחותך הקטנה, אוריה, שעברה לכרמי צור, הייתה חוליה נוספת שחיברה אותי אליך. מיד אחרי הרצח של יעל ואייל סורק בשכונת "צור שלם" בשנת 2002, הגעתם כל בני משפחתך, האחים, ההורים, הגיסות, לשבת חיזוק בכרמי צור ואנחנו אירחנו אתכם לסעודת שבת בבוקר.

היית בין החברות היחידות שלי איתה יכולתי לשבת שעות על שיחת נפש של ממש. תמיד עמוק-עמוק עד היסוד של מקור הכאב, תמיד עם המון יכולת הקשבה והכלה, מילה טובה, עצה. תמיד ידעתי שאת שם.

במשך השנים זכינו לארח אתכם מידי שנה ל"על-האש" קבוע בסוכות, פסח והחופש הגדול, ובכל פעם מחדש התפעלת איך אודי ויששכר חברים למרות המרחק, למרות השונות. ובזמן שאנחנו דנו בענייני הנפש על כוס קפה, והילדים צפו כולם באיזה סרט (ביקשת לילדים סרטים לא מפחידים, בלי אלימות, מזל שהיו באמתחתי "הגן של דודו" על כל סוגיו), היו הבעלים תופסים פינה שקטה בחצר הבית, מעשנים סיגריה להנאתם ושותים קפה בוץ חזק. אותה סיגריה נשמרה לרגעים נדירים של שיחה בין שני הגברים, שהצליחו, בזמן שריח הניקוטין נמהל באוויר הצונן של הערב השומרוני, לפתוח מעט מסגור ליבם.

עוד הספקתי לקנות להדס חליפת פליז וורודה

עצוב לי. עצוב לי שבחודשים האחרונים הייתי עסוקה כל כך, לא פנויה לחברות, למשפחה המורחבת. יכולנו להיפגש שוב. אולי הייתי מכירה לך את "קפה-קפה" החדש במפגש הבקעה. היית מגיעה בשמחה, נהנית מהתאווררות קלה מאיתמר. כשתי עירוניסטיות-ירושלמיות לשעבר הגעגועים לעיר הגדולה, למשפחה, לקרבה ולנגישות לכל מה שיש לירושלים להציע, בפרט למי שגדלה בה, היו משותפים לשתינו. את היית נוסעת לא מעט להורייך,

מעמיסה בקלילות את הילדים ברכב ויוצאת לנשום אוויר הרים צלול.

ואז הדס נולדה, בת שנייה אחרי ארבעה בנים. עוד הספקתי לקנות לה חליפת פליז מ"פוקס", וורודה ומתקתקה. בסוף כל מפגש שלנו התקיים נוהל קבוע בה הייתי מתחקרת אותך על אחיך ואחיותיך. כבת בית לשעבר אצלכם, הייתי מעודכנת כמעט בכל הפרטים. מי גר איפה, כמה ילדים יש לזה, והאם זו מאושרת.

קשה לי לתת רשימה מפורטת של כל התכונות האוצרות לתוכן את האופי הכל כך מיוחד שלך. את חברת הילדות האהובה והיקרה שלי, זו שגם כשהיא מטופלת בשישה ילדים, אני עדיין מוצאת שם את כל העבר העשיר המשותף שלנו, של ילדות ונעורים ובגרות וקשיים, וכל האבנים הקטנות שבנו אותך להיות מי שאת. וכל רגע עולה וצף לו זיכרון נוסף, וכל המילים שבעולם לא יצליחו לתאר את קצה קצהו של תחושת הגעגוע החריף וההחמצה מהקשר שאף פעם, אף פעם, אף פעם לא ימוצה.