החלום ושברו

הבדיחה הווינאית מספרת שיום אחד טייל גראף בּוֹבּי ברחוב עם כלב, ופגש את הברון רוּדי. "איזה כלבלב חמוד!" התפעל רודי. "אכן כלב יפה", השיב בובי, "אלא שלסוג הזה, הבוקסר, צריך לחתוך את הזנב, ואני מתייסר במחשבה על הכאב הצפוי לו". אחרי מספר חודשים שוב נפגשו השניים. "נו, איך פתרת את בעיית הזנב?" שאל הברון רודי. "מצאתי פיתרון מצוין" השיב גראף בובי. "כדי להפחית את הכאב, אני חותך לו כל שבוע אינץ' אחד. בעוד שבועיים נגמור את הזנב כולו".

תוכניות הממשלה לבנות מבנים נוספים בהתנחלויות, לצד היוזמה החדשה של נתניהו להציע לפלסטינים הסכם ביניים ארוך טווח, מזכירות את הבדיחה הזאת, עם כמה שיפורים מקומיים. כאן מדובר לא רק בקטיעה הדרגתית וכואבת יותר, אלא גם בניסיונות לשוב ולהדביק חלקים מהזנב הזה לפני קטיעתו מחדש.

לרצח הנורא באיתמר תהיה אולי השפעה קצרת טווח, אבל הלחץ הבינלאומי על ישראל ישוב ויגבר. אפילו גרמניה, שעד לאחרונה ראתה עצמה כבולה על-ידי העבר הנורא, מתנגדת בתוקף ובפומבי למדיניות הממשלה. דלתות מנהיגי אירופה נסגרות בפנינו, ובסקרי דעת הקהל בעולם - ישראל "שוכנת כבוד" לצד קוריאה הצפונית ואיראן. אנחנו משליכים את יהבנו על ארצות הברית, אולם הצורך להגן על מדיניותנו מטיל גם עליה נטל כבד מנשוא. בתקופה האחרונה נוסף לכך גם שינוי אזורי מדאיג. מצרים, בת-ברית קרובה ונאמנה במאבק נגד חמאס בעזה, עומדת לשנות מנהיגות וכיוון, ובעקבותיה עלולות לבוא גם מדינות אחרות באזור.

על אף ההכרזות הלוחמניות לצריכה פנימית, ראש הממשלה מבין את חומרת המצב ומנתח נכון את ההידרדרות במעמדה של המדינה. בחודש הבא הוא עומד לשאת בקרוב נאום נוסף בוושינגטון ולהציג בו עמדות מתונות שיפייסו את אירופה וארה"ב, ויביאו (אולי) את הפלסטינים לשולחן המשא ומתן. בנאומו שוקל נתניהו להציע מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ללא הסכם על סוף הסכסוך. כלומר, פעם נוספת, בתמורה לקניית עוד אשליות ומעט זמן, נוותר על חלק נוסף מהשטחים, ונעניק לפלסטינים קלפי מיקוח טריטוריאליים משמעותיים ללא תמורה מדינית של ממש.

אולם ההכרה במדינה פלסטינית, אפילו בגבולות זמניים, תחייב את ישראל לפנות עוד התנחלויות, והפעם מדובר על ההתיישבות המיתולוגית והלוחמנית ביותר: אלון מורה, יצהר, איתמר, תפוח, עלי, שילה, נוקדים ותקוע - וזו אולי רק רשימה חלקית של ההתנחלויות הצפויות לפינוי, ובתוכן אולי גם אלה שבהן אושרה הבנייה החדשה. רבים בימין הישראלי מקווים ששוב יצליחו הפלסטינים להציל אותנו מעצמנו, לדחות את ההצעה הישראלית ולהמשיך לדרוש הסדר כולל. אולם אפילו הפלסטינים עלולים להבין שמִצַעַד כזה יוכלו רק להרוויח ולקבל את ההצעה, אם יבהירו להם חברות הקוורטט שקבלתה אינה מחייבת אותם להצהיר על סיום הסכסוך.

אם אכן יפונו התנחלויות נוספות, תהיה זו הפעם השלישית ברציפות שבה יכזיב האל את מקווי חסדו. בעת פינוי ישובי סיני וימית לא ירד האל משמיים, ובעת ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון, לא הופיע אפילו מלאך כדי לחסום את היד המושטת ולקרוא "אל תיגע במשיחי". גם אם אינם אומרים זאת, הסתר הפנים האלוהי הזה מכאיב מאד לבני הציונות המשיחית. הוא מעמיד במבחן את הנחת היסוד שעל פיה מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו והשליטה ביהודה, שומרון ועזה היא חלק חשוב מתהליך הגאולה.

ספק אם תנועת ההתנחלות תוכל לעמוד בעוד פירוק, בקטיעת עוד חלק מהזנב, והפעם באותן התנחלויות המסמלות יותר מכל את ההיאחזות העיקשת בשטחים. מנהיגי הציבור הזה מכים עתה לכל עבר, כמתאגרף המתנודד מהאגרופים שניתכו עליו. דומה שכל המהלומות המסורבלות הללו - הקריאה לחזק את ההתנחלויות, החוק הקורא לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל, החוק המבקש להטיל קנסות על מי שיוזם או מעודד חרם על ההתיישבות בשטחים, קריאתו המחרידה של רב לפגוע בחיילי צה"ל, מאבקם הנואש של נערי הגבעות - הם תחילתו של קרב המאסף של הכוחות המבינים שכיוון התהליכים מבשר את שבר חלומם.