מרגיז אך מדויק. השעון המעורר של ברק
שר הביטחון לא חידש הרבה כשהזהיר מפני "צונאמי מדיני" וקרא ליוזמה חדשה, אבל התזמון המחושב היטב משחק לידיו. הבעיה היא שהוא נשמע כמו פרשן ולא כמו שר בכיר שלוחש לאוזני רה"מ
בנימין נתניהו ואהוד ברק נראו אמש (יום א') כשני מנהיגים שונים של שני עמים שונים, בשתי מדינות שונות. נתניהו, בירושלים, בכה עם האבלים וחיבק את המתנחלים, בעוד שברק, בתל אביב, השמיע צלילים שידע כי ינעמו לאוזניהם של הנוכחים במכון למחקרי ביטחון לאומי - ציבור שמתחלחל מהמחשבה כי ישראל תהפוך למדינת אפרטהייד. ברק ידע מה הוא עושה. הוא ידע כי בעקבות הסערה שיעוררו דבריו, יאמרו עליו שגילה אומץ ציבורי כשהחליט דווקא ביום כה רגיש להתנתק מן החיבוק הקבוצתי החמים - ולשמש כשעון מעורר מרגיז.
קשה להתעלם מהפניות הפוליטיות החדות שביצעו נתניהו וברק דווקא ביום שבו נקברו חמישה נרצחי הפיגוע באיתמר - זה העומד בראש ימינה, וזה האחראי על הביטחון שמאלה. בחדרי חדרים, כשאישרו במוצאי שבת את הקמתן של כמה מאות יחידות דיור בגושי ההתנחלויות, הם ראו עין בעין. שניהם תמכו בבנייה, הסכימו על הצורך לחזק את המתנחלים ולדחוף אצבע לעיניהם של הפלסטינים. ברק הבטיח לקדם את הנושא, לחתום על התוכניות, ולהפשיר את הבנייה בגושים, שהוקפאה ביודעין ובמכוון בחודשים האחרונים כדי לא להרגיז את האמריקנים ואת האירופים.
זו מדיניות, זו פוליטיקה. ברק ונתניהו (צילום ארכיון: רויטרס)
מחוץ לחדר הסגור, זו כבר היתה אופרה אחרת, וברק ונתניהו שרו אריות שונות. כשמדינה שלמה עדיין מזועזעת מן הרצח באיתמר, חתך ראש הממשלה ימינה. חזק ימינה. "הם יורים, ואנחנו בונים", הוא אמר לבני משפחת פוגל בירושלים. באותה השעה, במרחק שישים קילומטר מבית האבלים, אל מול המצלמות והמיקרופונים, ברק חתך שמאלה. "מתקרב אלינו צונאמי מדיני", הוא הזהיר, "אנחנו נהיה דרום אפריקה. צריך מהלך מדיני, וצריך לשים את כל הנושאים על השולחן".
המציאות המדינית לא תשתנה בעוד שבוע או שבועיים, סבור שר הביטחון, גם אם כולם יגנו את הפיגוע בימים הקרובים, הרי שבעתיד הלא רחוק נמצא את עצמנו באותה הנקודה, והעולם ירצה לדעת מה אנחנו מתכוונים לעשות, לאן אנחנו הולכים ומה התוכניות שלנו. הפיגוע לא שינה את המציאות האסטרטגית שבה אנחנו חיים, ובסוף צריך לעשות את מה שאני אומר כבר הרבה מאוד זמן שצריך לעשות.
השראה מיפן ומצרים
מבחינת מסרים, ברק לא חידש הרבה. הוא רק חידד אותם, רענן את עולם הדימויים שלו בעזרת האירועים המטלטלים את העולם, ממצרים ועד יפן. הוא הרי הזהיר כבר בעבר מפני הדה-לגיטימציה הקשה, קרא לצרף את קדימה לממשלה, ואף דיבר על הצורך ביוזמה מדינית שתכלול משא ומתן בכל הנושאים הרגישים. אין בדברים הללו שום דבר חדש - מלבד התזמון הפוליטי המחושב היטב. התזמון היה מושלם, והוא משחק לידיו של שר הביטחון, שרוצה שהחלק הימני בציבור יאמר עליו שהוא לא סימפטי, ואילו החלק השמאלי ייזכר שלמרות הכל, הוא עדיין מנהיג בעל אומץ נדיר.הבעיה בדבריו של ברק היא שהוא נשמע כמו פרשן, ולא כמו מנהיג שמכהן בממשלה שעושה או שאינה עושה את כל הדברים שהוא מדבר עליהם. כבר שנתיים שהוא ציר מרכזי לצדו של נתניהו, ומצבה המדיני של ישראל רק מידרדר. בבוא היום, כשההיסטוריה תשפוט את ממשלת נתניהו השניה, ברק לא יוכל להתנער מאחריות. הוא לא יוכל לומר שרק נתניהו אחראי. הוא הרי נמצא שם, צמוד לאוזנו של ראש הממשלה, מוציא ומביא בוושינגטון כמו שאף אחד אחר אינו מסוגל.
בסביבתו של נתניהו טוענים שאין מתיחות בין ראש הממשלה ובין שר הביטחון ונמנעו מלבקר את דבריו של ברק או את עיתויים. אך מקורבים לראש הממשלה מאשימים את שר הביטחון בשיקולים פוליטיים. "הוא כל הזמן עוסק בפוליטיקה", אומרים מקורבים לנתניהו, "זה מעסיק אותו כל הזמן". וראש הממשלה, תהינו, הוא לא עוסק בפוליטיקה כשהוא מבטיח לבנות מאות יחידות דיור ביהודה ושומרון? "זו לא פוליטיקה", אמר גורם המכיר היטב את ראש הממשלה. "זו מדיניות. הוא נחוש לבנות בהתנחלויות. נחוש".
לפנייה לכתב/ת 
