שירה עולה רק 7 ק"ג עד חודש שמיני. זה בריא?

השבוע ה-34 של ההריון כבר כאן. אמצע חודש שמיני. ואני קצת מתקשה להאמין שהלידה כבר ממש מעבר לפינה, ושבחודש הבא אני אהפוך לאמא.

• בקרו בעמוד הריון ולידה שלנו
  

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
  

בשבועות האחרונים אני סוף סוף מרגישה בהריון, ולא נראית כמו מי שאכלה סטייק אחד יותר מדי או עלתה כמה קילוגרמים.  סוף סוף יש בטן, והיא עגלגלה והריונית. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן, שזה עושה אותי ממש מאושרת.

אכלתי הכל - אבל לא התרתי רסן

בחודשים שעברו ראיתי, מבדיקה לבדיקה אצל הרופא, את הפלא שצומח בגוף שלי: תינוקת קטנה שגדלה משבוע לשבוע, והיא נס של ממש. קשה לי לתאר לכם את התחושה והאושר שיש בהבאת חיים לעולם, ההרגשה שאני ובעלי יצרנו משהו משלנו, מעצמנו.

רבים שאלו אותי איך אני מסתדרת עם הכובד והעייפות, שהם חלק בלתי נפרד מלהיות בבחודש השמיני להריון, באימוני הכושר. ובכן, בתור מתאמנת ותיקה אני רגילה לעייפות ולכן

אני מרגישה די רגיל, ולא עייפה יותר מדי, כך שזה לא מאוד משפיע.

גם חשקים למאכלים מסוימים לא הופיעו אצלי באופן מיוחד. כחובבת מתוקים ושוקולדים ציפיתי לבולמוסי אכילה, ורציתי לראות אם אני אצליח להתמודד איתם, אבל הם פשוט לא הגיעו. אולי הייתה זו העובדה שלא מנעתי מעצמי עד עכשיו כלום, והרשיתי לעצמי לאכול בכל יום שתי קוביות שוקולד ופעם בשבוע מנת גלידה מכובדת, היא שגרמה לכך.

המסקנה שלי מכך שהבולמוסים לא באו הייתה שהגוף שלי מאוד רגיל לשגרה שלו, לארוחות המסודרות באמצע השבוע וכמובן לארוחות קצת יותר גדולות בסוף השבוע. אני גם השתדלתי לתת לו בדיוק מה שהוא צריך, ולא חסכתי מעצמי אף מאכל. הקפדתי לאכול את כל אבות המזון - אבל לא התרתי את הרסן. כשהרגשתי רעבה אכלתי מיד, בלי חוכמות, כי כשרעבים - אוכלים.

משבוע לשבוע הופתעתי מכך שאני לא כל כך עולה במשקל. כשהתייעצתי עם הרופא המלווה שלי בנושא, בכל זאת עליתי שבעה ק"ג בלבד עד השבוע ה-34, הייתה לו תשובה חד משמעית: "אני מרוצה מאוד". ואם הוא מרוצה, כמובן שגם אני מרוצה. ברור לי שאם אמשיך בשגרת האכילה שלי ולא אתחיל פתאום "לאכול בשביל שניים", אסיים את ההריון הזה בקלות, בלי קילוגרמים מיותרים ועם תינוקת בריאה שמתפתחת בדיוק "לפי הספר".

אפשר אפידורל כבר עכשיו?

אבל לא הכל עבר בנעימים מאז הטור האחרון שלי. בבוקר אחד, באמצע השבוע ה-31, לא הצלחתי לקום מהמיטה. הרגשתי שרגל שמאל ממש משותקת, עברו בה זרמים ולא הבנתי מאיפה זה מגיע, מה שהלחיץ אותי נורא.

לאחר מנוחה קלה הצלחתי לקום, במאמץ רב, בשביל לגלות שבין לילה הפכתי ל"ברווזה". פשוט לא הצלחתי ללכת ישר, אלא רק באופן שמזכיר הליכת ברווז. כל תזוזה קטנה הפכה לפרויקט. לא הצלחתי לתפקד בכלל, הכאבים היו בלתי נסבלים, חודרי עצם, ולא נתנו לי מנוחה בכל שעות היום. לא מצאתי תנוחה לשבת או לישון. עם כרית, בלי כרית, ניסיתי הכל.

בהתחלה הייתי בטוחה שמדובר בשריר תפוס, שכנראה הפעם נתפס חזק מאוד. אבל לאחר שגם מנוחה ארוכה ללא אימונים או כל פעילות אחרת, ולאחר שמרחתי משחות שבעבר עזרו, דבר לא השתפר - החלטתי לחקור את הנושא. מבירור שערכתי במהלך פגישה ארוכה עם הרופא התברר לי שמדובר במשהו בשם "אישיאס" (המוכר גם בשם סיאטיקה). מדובר בכאבי גב תחתון המקרינים לרגליים ונפוצים בהריון כיוון שהם נובעים מעצב שהרחם לוחץ עליו.

קשה לתאר את הכאב שזה גורם, אם כי לפי הספרות המקצועית מדובר במשהו שדומה לכאב מפריצת דיסק. בפגישה ארוכה אצל הרופא הובהר לי שאין טיפול קונבנציונלי לנשים בהריון, מכיוון שאסור לקחת תרופות או כדורים אנטי דלקתיים. הפתרון היחיד שיכול היה לבוא בחשבון היה באמצעות הרפואה האלטרנטיבית.

"ברוב המקרים זה עובר בלידה", ניסו נשים רבות להרגיע אותי. ואני תהיתי ביני ובין עצמי אם אצליח לשכנע איזה רופא לתת לי זריקת אפידורל כבר עכשיו.

התסכול שלי, כפי שאתם בטח מתארים לעצמכם, היה עצום. מאישה פעילה, שהעיסוק בספורט מרכזי כל כך בחייה, הפכתי ביום אחד למישהי שלא יכולה לעשות אפילו תנועות בסיסיות, ולא יכולה למצוא תנוחה נוחה לשינה. רוב המשפטים שיצאו לי מהפה היו מלווים באנקות כאב. מבחורה אקטיבית עם בטנונת קטנה הפכתי לצולעת, שעוברת מהטיפולים למכונית ומהמכונית הביתה ורק מתחננת שייפסק הכאב.

לצערי אני לא יכולה לומר שהמצב מראה על שיפור כלשהו. עד עצם היום הזה אני ממשיכה לדדות בין הטיפולים: מהכירופרקט למדקר, מההומיאופת לבית המרקחת - מנסה כל דבר שרק יכול להציל אותי מהכאב הזה.

טיפים? מקשיבה רק לעצמי

אבל גם עם הכאב הכמעט משתק, הימים ממשיכים לעבור ואני ממשיכה לקבל המון עצות לקראת הלידה. עם אפידורל, בלי אפידורל, לידה טבעית, לידה ביתית, לידה עם דולפינים - ומה לא. בתור אחת שמאוד אוהבת להתייעץ עם אחרים, הגעתי למצב בו כמות האינפורמציה הסותרת והעצות השונות היו גדולים

כל כך עד שפשוט הרגשתי מבולבלת. הרי כל לידה היא אחרת וכל חוויה היא אחרת. אפילו לאותה אישה יכולות להיות לידות שונות לגמרי זו מזו.

לכן החלטתי ליישם את אותו החוק שיישמתי בתחום התזונה - ולהקשיב אך ורק לעצמי. כמו שבאוכל דאגתי להקשיב לגוף שלי כך גם בתחום העצות והטיפים אני מקשיבה רק ללב שלי, לאינטואיציה שלי וכמובן לרופא שלי. הרי אם בחרתי בו כמלווה ההריון שלי וכבר הגענו עד הלום, מן הראוי שיהיה לו מקום של כבוד בהחלטות שלי.

רבים מאיתנו נוהגים להקשיב לאחרים ואז להתחרט על כך, בכל תחומי החיים. כאחת שאוהבת שליטה פעמים רבות ניזונתי מסיפורים של אחרים ואהבתי "ללכת על בטוח", בטוחה שמה שעבד אצל אחרים יעבוד גם אצלי. כך עשיתי עם נוסחאות ל"דיאטת פלאים", ובסוף גיליתי שאחת יורדת חמישה ק"ג בלבד ואילו השנייה 20, בדיוק מאותה "נוסחה". כבר אז הבנתי ששום גוף לא פועל או מתפקד כמו גוף אחר. רציתי להרגיש שאני הולכת עם הלב שלי ושלמה עם ההחלטות שלי, וזו בדיוק התחושה שאני רוצה לעצמי גם עכשיו.