פיסות מישראל: הסברה אחרת ברשת

<< יום הולדת שמח: איינשטיין נסרק לרשת

במשך שנים שמעתי שכל מי שחושב על ישראל חושב על הסכסוך בנינו ובין הפלסתינים. חשבתי שהם מגזימים, עד שהתחלתי לדבר עם גולשים מחו"ל, והבנתי שמבחינתם אנחנו חתיכת מדבר, עם קצת גמלים וירושלים, והרבה דם רע, פיגועים ומחסומים. בישראל יש חיי תרבות, ודת, ויצירה, ותעשיית הייטק מהמתקדמות בעולם, אבל אלו לא הדברים שעולים בראש של אנגלים, גרמנים או אמריקאים כשהם שומעים "ישראל".

זה היה המניע שלי ליצירת פרויקט רגעים מחיי בישראל. נמאס לי להרגיש שהמדינה שלי היא קריקטורה. הפרויקט מבקש מכולם להעלות סרטונים שמראים את החיים האמיתיים שלהם בישראל - לא אלו של הכותרות המפוצצות בעיתונים, אלא את חיי החול שלנו, כאן, במקום הזה.

30-90 שניות של ישראליות מזוקקת

פרויקט מציג רגעים לא ערוכים אבל מזוקקים מהחיים בישראל. 30-90 שניות שיראו לעולם מי האנשים שחיים כאן ולהבהיר שיש יותר לישראל מאשר פוליטיקה וקונפליקטים. אנשים יכולים להראות כל דבר שמתחשק להם: הדרך לעבודה, הפקקים, בתי החולים שלא תמיד מתפקדים, בתי קפה, הפגנות סטודנטים שלא יכולים להרשות לעצמם שכר לימוד. האנשים שמעלים את הסרטונים יכולים להיות ישראלים או ערבים, צרפתים או אמריקאים, תושבים או תיירים, לא משנה מאיזו דת. מה שחשוב הוא שיראו את ישראל מכל הזוויות האפשרויות. זו הזדמנות להציג לא רק לעולם מי גר פה אלא להציג לנו, האנשים שחיים פה, את הארץ שלנו מחדש.

בחשש די גדול פרסמתי סרטון ראשון עם המחשבה על הקמת הפרויקט. הסרטון זכה לתגובות די אוהדות וגיליתי שיש עוד אנשים שרוצים לעשות משהו לגבי הכללית של ישראל. התבשלתי עוד כמה ימים. עדיין חשבתי שאולי אני טועה ומישהו אחר צריך לעשות את זה. בחשש רב הכנתי עוד סרטון שזכה לאפילו יותר תגובות. לא רק זה. בחור צעיר בשם בן מיכאל התיישב לתרגם את הסרטון הראשון והשני. בחורה צעירה אחרת בשם הילה מיינרט לקחה את התרגומים וסנכרנה אותם עם הסרטונים. מצאתי את עצמי מוקף פתאום באנשים שחיכו ליריית הפתיחה כדי לעשות דברים. זה היה השלב שאחריו לא יכולתי עוד לחזור בי. ישבתי וכתבתי את החוקים של הפרויקט, הרמתי אתר בבלוגר והוצאתי את הסרטון הרשמי הראשון שמסביר בדיוק ובקצרה את כל מה שצריך לדעת כדי להשתתף. בן והילה עבדו מהר כדי לתרגם ולסנכרן את הכתוביות וזהו  - ביום חמישי אחר הצהריים היינו באוויר.

יותר מעשרים סרטונים עלו במהלך סוף השבוע הראשון והדברים שראיתי היו בדיוק הדברים שחשבתי עליהם - רגעים מהחיים, ואני לא חושש להודות שהצפייה בסרטונים האלו רגשה אותי, לעיתים עד דמעות. אנשים העלו רגעים מבית הספר, היחשפות רגשית, טיול בצפון ואפילו מתכון לפשטידה. היו גם מי שלקחו את הפרויקט צעד קדימה; ירדן בת ה-14הכינה מספר סרטונים ומיהרה לכתוב פוסט, שזכה יום למחרת להיות בעמוד הראשון של ישראבלוג.

ם החשיפה באה גם הביקורת. טענו שלפני שמציגים לעולם שחיים פה אנשים צריך להסביר להם שאנחנו מוקיעים את הכיבוש. אם מישהו ייקח את היוזמה וירים פרויקט שזו המטרה שלו, זה יהיה מצוין, אבל אני רוצה להמשיך להתעסק באנשים ולא לדבר על פוליטיקה. גם בצד הפלסטינאי, גם בארה”ב, גם בקנדה ובאיראן חיים אנשים מגוונים, אבל הקול שמהדהד היטב ברחבי העולם הוא קולה של הממשלה, ולא קולם של האנשים.

יכול להיות שאני תמים, אבל כשהצגתי את הפרויקט בקשתי שלא ידברו בו על פוליטיקה. אין לי בעיה שיראו בעיות, אבל אני לא רוצה לראות סרטונים בהם מאשימים את השמאל או מצדדים בימין. הצהרות פוליטיות מגיעות מהר מאוד לניגוח מטופש ומשם הדרך להקצנה קריקטורית קצרה. אז נכון, אי אפשר לחיות בעולם הזה בלי שכל צעד ינותח פוליטית, אבל אפשר לנסות להתרכז באספקט האנושי.

בינתיים כבר יש יותר מארבעים סרטונים בפרויקט והם מציגים מגוון די רחב, אבל לא מספק, של הצדדים השונים בחיים בישראל. אנחנו זקוקים לעוד - וזה לא דורש יותר מדי מאמץ. לכל אחד יש היום סלולרי שכולל מצלמה. כל מצלמת סטילס היום יודעת לייצר וידאו. דרך יוטיוב אפשר להעלות את הסרטונים בקלות ולהשתתף בפרויקט. גם אם לא בא לכם להיחשף, אתם תמיד יכולים לצלם את הדברים שסביבכם מבלי להצטלם, או פשוט להיכנס לאתר, לראות את הסרטונים, להגיב להם, לעשות להם לייק (ביוטיוב), ולהפיץ אותם.