איפוק יפני, לא אדישות
גם התרבות משנה, וביפן התקבעו נוהגים הקשורים באסונות טבע עוד משחר ההיסטוריה. איפוק והפקת לקחים הם מילות המפתח למנהיגים. את הדמעות משאירים לנפגעי האסון
אך יש להבדיל בין מראה עיניים לבין תוכן ממשי. לאורך ההיסטוריה בולטת ביפן ההערכה לאי-איבוד עשתונות, כך היה עם הסמוראים והוא הדין גם לגבי הפוליטיקאים. לא זכור לי ראש ממשלה יפני שנפל על ברכיו כמו קנצלר גרמניה, וילי ברנדט, אל מול האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, או בכה כמו ראש ממשלת לבנון לשעבר, פואד סניורה, למראה ההרס במלחמת לבנון השנייה. היפנים לא היו מעריכים אישיות בכירה הנותנת לרגשותיה להשפיע על עבודתה. אולם, מי שיחפש רק מעט ימצא את אותם מצגי רגשות המוכרים לנו מהאסונות ה"רגילים" וגם לא מעט טרוניות.
כאשר הממשלה היפנית מרגיעה את התושבים בסיכויים הנמוכים לאסון גרעיני, היא מנסה למנוע מחאה ציבורית או אי-סדר שיפגעו ביכולתה לטפל באסון, אבל המחאה ניכרת, אם כי במסגרת המקובלת והמוכרת ביפן.
כל ראשי הערים, שבהן ממוקמות תחנות כוח גרעיניות, התאגדו ומחו על תקנות הבטיחות הלקויות לטענתם. הזמן ביפן הוא זמן בחירות מקומיות כעת, והמועמדים מנסים להעלות את קרנם בעיני הבוחרים. מחאתם צברה תומכים במהרה. גם ראש הממשלה, נאוטו קאן, משתדל לשפר את אחוזי הפופולריות הצונחת שלו ומתעקש להצטלם בסרבל עבודה בכל הזדמנות. מן הצד האזרחי של המתרס, כל רשתות הטלוויזיה היפניות מצלמות ניצולים בוכיים ומפוחדים מאזורי האסון. האיפוק, כנראה,לא מאפיין את מי שבאמת נפגע מהאסון.
הדי המחאה הנוכחיים הם תזכורות למחדלים ישנים שנצרבו בזכרון. ברעש האדמה בקובה הושפע שיתוף הפעולה בין הרשויות המקומיות לצבא מיריבויות פוליטיות כאשר כניסת כוחות הצבא היפני לאזור עוכבה ללא צידוק. יפן סירבה אז בתחילה גם לקבל סיוע חוץ בכדי להתמודד עם אלפי הלכודים בין ההריסות ועוררה עליה ביקורת בינלאומית. ה"איפוק", הגאווה והכבוד המפלגתי הובילו לאסון. הממשלה איבדה באסון ההוא את יוקרתה לאנשים היחידים ששמרו על הכבוד ונחלצו לעזרה: אנשי היאמאגוצ'י-גומי, משפחת הפשע הגדולה שמקורה באיגוד עובדים בנמל קובה.
השבוע, לעומת זאת, שיתוף הפעולה היה חסר תקדים מבית ומחוץ. במסיבת העיתונאים הראשונה בבוקר הרעש, קרא ראש הממשלה קאן למפלגות האופוזיציה להשתתף בניהול האסון. יום לאחר מכן, נחתה ביפן משלחת הסיוע מסין - מדינה עימה ידעה יפן יחסים מתוחים במיוחד לאחרונה. רק לפני כמה שבועות דייג סיני התנגש בספינת משמר החופים היפני ליד איים הנתונים בסכסוך טריטוריאלי ונעצר. איפה העקשנות היפנית והשמירה על הכבוד בכל מחיר? אפילו רשת הטלוויזיה הצפון קוריאנית הממלכתית, שבדרך כלל ידועה באיומים קולניים ובאזהרות, הביעה אמפתיה לעם היפני.
היפנים לומדים מטעויות העבר. ברעש האדמה בטוקיו ב-1923, זכור המלון הקיסרי שתכנן האדריכל האמריקני פרנק לויד רייט כאחד המבנים היחידים ששרד. אחרי טוקיו וקובה, השקיעה הממשלה היפנית סכומי עתק בשינוי התכנון והבנייה מהיסוד הביאה לכך שפחות מבנים קרסו הפעם. ללא "קריאות ההשכמה" הקודמות הללו סביר שהנזק היה גדול הרבה יותר.
אין ספק, גם התרבות משנה, וביפן התקבעו נוהגים הקשורים באסונות טבע עוד משחר ההיסטוריה. אם יעוקר השיח בכל מה שקשור ביפן ממונחים אקזוטיים, והעוסקים בו ייאלצו להתאמץ ולבחון את התמונה לפרטיה הקטנים, נישאר עם "הפקת לקחים" במקום "אופי לאומי" ועם שינוי ושיפור במקום קבעונות.
הכותב הוא תלמיד מחקר באוניברסיטת טוקיו ומשמש ככתב "קול ישראל" ביפן
לפנייה לכתב/ת 
