היא יודעת, וזה מצוין
הפרשנות שנתנה תזמורת סימפונט רעננה לשירים של נינט במופע המשותף שלהם בשילוב עם הקול האדיר של הזמרת, העניקו ערב מרשים. השאלה רק אם נינט עצמה שלמה עם השינוי
לא קל לבקר את המופע המשותף של נינט ותזמורת סימפונט רעננה, שהתקיים אמש (ב') בבית האופרה בתל אביב. אפילו די קשה, בהתחשב בכמות הטיפות שיש להלך ביניהן במטרה להביא נקודת מבט מדוייקת וחפה מתפיסות מוקדמות ומקובעות היטב. נוכח כמות התחמושת שנינט עצמה מספקת למקטרגיה, אלו המשחיזים עטם או מקלדתם נוכח ניסיונותיה המדוברים לפרוץ את גבולות יצירתה, אנלוגיית הטיפות נראית אפילו רכה מדי. התהלכות בין זכוכיות תהיה השוואה ראויה יותר.
נינט במופע אמש. כמו מושאות שיריה (צילומים: דודו אזולאי)
המנצח רועי אופנהיים והתזמורת עשו עבודה מרשימה בנטילת קטלוג היצירה המוגבל של נינט והפחת חיים אחרים בו. ההעמדה על הבמה היתה מרשימה, המעמד מכובד והעיבודים, ממש כפי שמצופה מהם, העניקו את אותה פרשנות נוספת שכלים והגשה שונה בדרך כלל מעניקים. לרוב זה עבד מצוין, כמו למשל ב"הכלה", שיר שבמלבושיו המקוריים מתהדר בהפקה מלוכלכת וצליל צורם שמזכיר מאוד את ה-Yeah Yeah Yeah's. תחת שרביטו של אופנהיים, האנדרלמוסיה בראשה של אותה כלה מבולבלת ורדופה ביום חתונתה עברה היטב. לא קל להיות כלה.
העיבודים עושים חסד לשירים
מוסיפות לכך תנועות הגוף התיאטרליות אותן אימצה לעצמן נינט החדשה, שברגעיהם הטובים מדמים מריונטה גמלונית ומעורערת ובאלה הרעים נוטים לדמות התקף אפילפסיה. גם שליש שערה של נינט הצבוע בבלונד-לבן ומדמה לה מראה קרואלה דה ויל, משתלב היטב עם העיבודים המקאבריים והביצועים הפומפוזיים גם לרזים שבשיריה. ואולי זו חלק מהבעיה. נינט, באותה מידה שהיא זמרת בעל קול אדיר ונדיר במחוזותינו, קשורה ממש כמו מושאות רוב שיריה באזיקי ברזל הכובלים אותה אל חיים, תפיסות או אנשים שמסרבים להרפות.
די עם באקלי
זה לא דבר חדש שכוחה של נינט הוא, בראש ובראשונה, בקולה האימתני. השילוב בינו לבין כלי המיתר והעושר הצלילי הצליח בחלקים גדולים של הערב להסוות גם ליריקה בעייתית עד מביכה. על אף ליקויי התקשורת הברורים בינה לבין הקהל אתמול, היא עודנה זמרת מבצעת גדולה ויכולת השליטה הטכנית שלה תרשים גם את מתנגדיה החריפים ביותר. ועדיין, כתיבתה עודנה בוסרית במיוחד ובשלב זה העיבודים התזמורתיים עושים חסד עם רבים משיריה.
נינט. זמרת בעל קול אדיר ונדיר במחוזותינו
הביצוע המצוין ל-"Non, Je ne regrette rien" של אדית פיאף היה שיא חשוב במופע, בעיקר משום שהיה חף ממניירות ומשחקי קול דיסהרמוניים. הפרסונה החדשה של נינט עדיין לא עוכלה לחלוטין, יעידו צהלות הקהל שגברו לשמע שירים כמו "היא יודעת" או "יחפה" הוותיקים, ובשלב זה היא בעיקר עניין של הרגל והטמעה. ההבדל בין המאתגר למעצבן הוא דק ועדין ולעיתים נראה שלא רק שנינט לא יודעת היכן למתוח אותו, לעיתים היא פשוט אינה מודעת אליו. "כלב" הפך אתמול מטריד וצורם מתמיד ולעומתו, הכיסוי ל"מודה אני" של מאיר אריאל שהגיע בהדרן, הצליח לרגש ולהסעיר בזכות שימוש נבון בשירה פשוטה.
בעוד הקאבר ל"So Real" של ג'ף באקלי היה מיותר ושחוק (ברצינות, השפעתו על הגברת טייב מוצתה כבר מזמן והיא מבוססת אלבום אחד בלבד) דווקא נוכחותו של "אם אני אלך" יכלה ללכת רחוק יותר מהאינטרפרטציה הפחות נועזת שהוענקה לו. השיר הסוגר את הערב, שנכתב במיוחד עבור מופע זה, היה נקי מהצגות כמעט לחלוטין. שם, בדיוק בנקודה בה השילה הנינה את התחפושות וכלי העזר שרק מסתירים את יכולותיה האדירות כזמרת, פעם הרגש בשיא הדרו ויופיו.
כאשר אדם כופה על עצמו שינוי קיצוני, הוא לעיתים נדירות גולש אליו באופן חלק. בשינוי הדראסטי, בניגוד לאבולוציה המדודה וההדרגתית, קיים שלב ברור מאוד בו השינוי, מעצם כפייתו, הוא מעט זיוף והאדם המשתנה נאלץ, בשלב הראשון, לשקר קצת לעצמו. האם נינט עברה את השלב הזה? לא בטוח. אבל לפי המופע במשכן לאמנויות הבמה אתמול, היא בהחלט בדרך להאמין. וכשהיא תאמין לעצמה לחלוטין, קבלה והכרה ביכולותיה יהיו רק עניין של זמן.
לפנייה לכתב/ת 
