כך הובסנו במלחמת ההסברה

ישראל ספגה בשבוע החולף שני כשלונות הסברתיים אדירים. הטבח באיתמר וההשתלטות בלב ים על אוניית הנשק "ויקטוריה" שהובילה נשק מאיראן לחמאס כמעט ולא דווחו בעולם. בשיחות עם חברים ממספר מדינות באירופה נתברר שהם לא הכירו את האירועים. יש כאן קריאה דחופה ודרמטית לממשלת ישראל להתעורר מהזיותיה ולהתחיל לטפל בנושא ההסברה במלוא הרצינות. היעדר הסברה פוגע לא רק בכושר התימרון המדיני של ישראל אלא גם עלול להצר את צעדיו של צה"ל.

שבוע אחרי האירוע הקשה באיתמר עדיין דנים בממשלה ובתקשורת אם לפרסם את התמונות, אף כי הן בינתיים פורסמו על-ידי גורמים פרטיים. גם נתבשרנו על סכסוך בעניין זה בין השר יולי אדלשטיין, הממונה על ההסברה, ובין דובר משרד החוץ הממונה גם הוא על ההסברה. מכל מקום, פרסומם המאוחר של התמונות לא שינה מאומה. בעולם כבר מזמן שכחו במה מדובר. התקשורת אמנם היתה עסוקה מאד ברעידת האדמה ביפן ובמהפכות בלוב ובשאר מדינות ערב, אך ההתעלמות מטבח של משפחה שלמה, אינה אלא עדות נוספת וחמורה לעוינות כלפי ישראל ובכך אין חדש, אף כי יש כאן גם בגידה בעקרונות העיתונות החופשית.  

דברים דומים יש גם לומר לגבי תפיסתה של "ויקטוריה". קומנדו משתלט על אוניית סוחר במים בינלאומיים על בסיס מודיעין מדויק, ואכן מוצא שם נשק וטילים, שהיו מיועדים לחמאס.

עיתונאים אינם קדושים

אי-דיווח הוא חריגה ממקצוע העיתונות וזכותנו למחות. אלא שהעיתונות נחשבת קדושה, ואסור למתוח עליה ביקורת. זו טעות. העיתונאים אינם קדושים ובהחלט יש להתעמת איתם כאשר אינם מבצעים את עבודתם בהתאם לאתיקה של מקצועם. הדיווח כאילו העיתונאים טופלו על-ידי המאבטחים הישראלים בקשיחות בכניסה לנמל אשדוד, שם הוצג מטען הנשק של "ויקטוריה", אין בו כדי לפתור אותם מחובתם המקצועית. אותם עיתונאים מוכנים להיהרג באפגניסטן או בלוב, להיכנע לדרישות איראן לגבי קוד הלבוש, מסכימים לבידוק ביטחוני משפיל, ולמרות הכל מדווחים בצורה אוהדת על העולם הערבי. לגבי ישראל יש התנהלות אחרת שנועדה ללא ספק לפגוע.

אבל גם על ממשלתנו מוטלת אחריות, שכן כיום "בעידן התקשורת" צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להחדיר את מסרינו. במקרה של איתמר הצורך ההסברתי חייב יישום תוכנית רחבת היקף - מסיבת עיתונאים של שר החוץ, הענקת ראיונות פרטניים, הפצת תמונות מיידית וכל מה שהדמיון יכול להעלות. ישראל היא כידוע אוביקט למתקפה של גורמים פוליטיים ותקשורתים רבי עוצמה. מולנו פועלת קואליציה בלתי קדושה של ארגונים ערביים/איסלאמיים ושל ארגוני שמאל מהפכנים אירופים, שחברו יחד לפגוע בישראל שסומנה כשורש הרע בעולם.

צריך תוכנית 

בינתיים, עלינו להודות כי הובסנו במלחמת ההסברה. יש צורך דחוף לתקן זאת. ישראל זקוקה לתוכנית הסברתית נרחבת. ההסברה צריכה להתחיל בישראל. החומר המגיע מישראל ומהשטחים מתבסס בעיקר על הגרסה הפלסטינית. כך מתגבשת תשתית עובדתית שקרית לסכסוך. השגרירויות שלנו אינן יכולות לשנות את מה שנכתב בבוקר בעיתון או משודר בטלוויזיה. הרושם הנותר הוא שישראל כבשה מדינה פלסטינית ריבונית והפלסטינים המדוכאים והחלשים זורקים אבנים, ואם הצליחו לבצע פעולת טרור, זה לא כל כך נורא. אין מודעות לכך שהפלסטינים מנהלים מלחמת טרור אכזרית מתמשכת נגד אזרחים ורק הכוח של צה"ל מפריד בינינו ובין טבח יומי.

הגיע הזמן שממשלת ישראל תתייחס למלחמת ההסברה, או המלחמה על התודעה, בכל הרצינות ותגייס את מיטב המשאבים האנושיים לטיפול בנושא. מדוע שלא יוקם צוות של דיפלומטים, אנשי תקשורת, משפטנים, היסטוריונים, מומחים לשמאל הקיצוני ולעולם הערבי שיבחנו את המצב ויכינו תוכניות מתאימות.

ישראל גם צריכה ליצור כלים מתאימים כדי שתוכל להעביר את מסריה בצורה מקיפה, וללא תלות באמצעי התקשורת הבינלאומיים. הכוונה לצורך בערוצי טלוויזיה באנגלית ובערבית. האם הציבור מודע לכך שהשפה האנגלית זוכה ל-10 דקות של חדשות בלבד בערוץ 1 ובכך מתמצה העברת המסרים של ישראל לעולם. המשמעות היא שאנו תלויים לחלוטין בכמה שניות ש-CNN או BBC יאותו להעניק. ישראל גם זקוקה לערוץ בערבית, שדרכו תוכל להפריך את שקרי העולם הערבי וגם לקיים דיאלוג עמו ולהציג בפניו את מסריה. ללא כלים אלה, ישראל נטולת כל אמצעים להשפיע על הזירה הפוליטית-תקשורתית בדעת הקהל העולמית.

אנו נמצאים בשעת כושר, משום שהעולם גילה בשבועות האחרונים שאין ישראל עומדת במרכז האירועים באזור, ושהטענה שרק אם היינו נעלמים - כל בעיות העולם הערבי היו נעלמות יחד איתנו - הופרכה לחלוטין.

הסברה אינה חזות הכל. הסברה, אפילו טובה, לא תביא לפתרון הסכסוך, אך היא יכולה, אולי, לחדד את הסוגיות, להעמיד את הדברים על דיוקם ולהשרות אווירה שתסייע למציאת פתרון צודק לשני עמים.

צבי מזאל הוא שגריר ישראל לשעבר ברומניה, מצרים ושבדיה. עמית המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה