אשתי נרדמה, חברתה היפה נשארה בסלון
אני וקרן, צעירה יפהפיה שעזרתי לעצב, נותרנו שם לבד, על הספה. מתח מיני הוא תופעה מוזרה: המצפון והיצר נלחמו על השליטה בי, אך היה זה קרב קצר וחסר סיכוי
לא התכוונתי לבגוד באשתי, זה פשוט קרה. בערך.
כבר 13 שנים שאנחנו יחד, שמונה מהן עם טבעת. זוגיות מאושרת, כנה ואמיתית. אני לא טוען שהכל בינינו דבש, ברור שלפעמים יש ריבים ולפעמים יש צעקות וכמה פעמים אפילו התחלתי לארוז מזוודה. וכן, גם הסקס בינינו כבר לא מה שהיה פעם. אז לפעמים אני חוטא במחשבות. ולפעמים אני קצת מפלרטט. אבל מפה ועד בגידה, עוד ארוכה הדרך.
הרי הבטחתי לעמוד לצידה באש ובמים. היא אשת סודי ואם ילדיי, היא כל עולמי. איך אוכל לסכן את כל זה עבור תאוות בשרים רגעית? וחוץ מזה, נגיד שכבר הייתי רוצה, אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. מי? איפה? איך? אבל אז התברר שזה בעצם די פשוט. כלומר, אני חושב.
מי?
קרן היתה האסיסטנטית החדשה במשרד של אשתי. משוחררת טרייה עם המלצות חמות מהקצין שפיקד עליה. הבוס החדש הצמיד לה חונכת ותיקה, ומיכל, אשתי, זכתה בתענוג. הכימיה ביניהן היתה נהדרת, למרות הפרש הגילים הדו-ספרתי, ומהר מאוד הפכו היחסים הקורקטיים ליחסי חברות.
קרן שיתפה את מיכל בפרטי חייה הכמוסים ביותר והתייעצה איתה בכל נושא, ומיכל התייעצה איתי. כך נחשפתי גם אני אל השלדים שהיו ואל השדים שעודם: אב שתיין, חבר מכה, דימוי עצמי נמוך ורדיפה תמידית אחר הצורך לרצות דווקא את אלו שהכאיבו לה.
בעל כורחי הפכתי למעין פסיכולוג צללים, רואה ואינו נראה. ניתחתי את אופייה, לבטיה והחלטותיה. העליתי שיקולים ובניתי דרכי פעולה. לאט לאט הפכו רעיונותיי לרעיונותיה, וכמו בובאי המושך בחוטים, לקחתי פיקוד על חייה. וקרן? היא כאילו רק חיכתה למישהו שיסיר ממנה את האחריות ויחליט בשבילה, צייתה להוראותיי בעיניים עצומות.
בעצתי היא עזבה את החבר, מצאה דירה קטנה עם שותפה ונרשמה ללימודי ארכיטקטורה. היא גם הבטיחה להפסיק לעשן. יצא לי לפגוש אותה פעם או פעמיים בחודש וממש ראיתי אותה גדלה ומתחזקת אל מול עיניי. חיוכיה זרחו, מבטה התייצב וקומתה זקפה. אין דבר סקסי יותר מבחורה שלומדת לאהוב את עצמה, הרהרתי ביני לביני. הייתי גאה בה, וגאה בעצמי.
איפה?
קרן ישבה בסלון כשהגעתי, באיחור, הביתה. חוזה השכירות שלה הסתיים יומיים לפני המעבר למעונות הסטודנטים, וזה היה אך טבעי שנציע לה לישון אצלנו ללילה או שניים. סרט אפלולי עם נטלי פורטמן ריצד ברקע. התנערתי מבגדיי העבודה וקרסתי על הספה. "מיכל לא הרגישה טוב", אמרה קרן, "היא לקחה משהו והלכה לישון".
"פעם בחודש", חשבתי לעצמי, "כמו שעון". הכדור הקטן השכיח את כאבי הבטן שלה, ועכשיו היא בטח כבר נוחרת. מכיוון שכלום לא חיכה לי במיטה, נשארתי בסלון. אכלנו תותים ודיברנו. קרן העלתה את חששותיה מיום המחרת, ואני הבטחתי שיהיה בסדר ושהיא תהיה סטודנטית מצוינת. המשכנו לקשקש כך עוד שעה ארוכה עד שלפתע, בזווית העין, פשטה נטלי פורטמן את בגדיה.
איך?
אור לבן מהמטבח נשפך על הספה ועל קרן, ששכבה על גבה בתחתונים וגופיה. חזה עלה וירד לקצב נשימותיה, ואתו מבטי המהופנט. איני זוכר כמה זמן עמדתי שם, מעריץ את הגוף הישן, את בטנה השטוחה. את רגליה השזופות והחלקות. את התחתון השחור הזעיר. ידעתי שעליי להתרחק וללכת, אך רגליי לא נשמעו לי.
דמיינתי את מגע שדיה בכף ידי. פניה היו כה שלוות. ליטפתי במבטי את שפתיה, את עיניה הגדולות ואת שיערה הגולש. הבטתי שוב בעיניה היפות, הפקוחות. היא היתה ערה. דמי כמו קפא בעורקיי.
קרן הביטה אל תוך נפשי. לא בלבול ולא פחד נראו במבטה. היה זה מבט חם, רגוע, ואוהב.
צווחות קורעות לב פילחו את מוחי. המצפון והיצר נלחמו על השליטה בי, אך היה זה קרב קצר וחסר סיכוי. כרעתי על המיטה לצדה. אלוהים, כמה שהיא יפה. ידי נשלחה ללטף את לחיה ועיניה נעצמו. שפתיה נפערו לכדי סדק דק. ניחוחה עירפל את חושיי.
"אבא... אבא!" קול זעיר שניעור מחלום רע קרא אלי מחדר הילדים.
שבועיים חלפו מאז. למיכל כמובן לא סיפרתי כלום, ועם קרן עוד לא דיברתי. נותרתי לבדי עם המחשבות. מה בדיוק קרה שם, מה יכול היה לקרות?
ולאן ממשיכים עכשיו?
המשך הסיפור: לא חולשה רגעית אלא ממש בגידה
לפנייה לכתב/ת 
