אהבה לא משנה את העולם, היא בורחת ממנו
לפי מחקר חדש, בני זוג המשלים עצמם בהערכת יתר של בני הזוג שלהם אוהבים זה את זה יותר מאחרים ולמשך יותר זמן. על הקשר בין אהבה לאשליה
סנדרה מארי וצוות חוקרים מאוניברסיטת באפאלו, ניו יורק, פרסמו בתחילת החודש ממצאים של מחקר שמטרתו היתה לבדוק עד כמה יש לאשליה קשר להצלחה בנישואים. מתברר, לאור הממצאים, שאשליה היא רכיב מוצלח. הממצאים הם מינוריים, לא עוסקים בכל הנושא הענק הזה שנקרא נישואים, אבל די בהם כדי לעשות פוקוס מחודש על האשליה.
ובכן, בני זוג המשלים עצמם בהערכת יתר של בני הזוג שלהם אוהבים זה את זו יותר מאחרים ולמשך יותר זמן. בת זוג של גבר לא אינטליגנטי במיוחד, שמשלה עצמה שהוא נוטף חוכמה, לא רק שלא נותנת למציאות לקלקל לה את החגיגה אלא מצליחה אפילו להעמיק את הקשר. כך גם לגבי אשה שהגבר הלא מצודד שלה נראה לה יפהפה, וכך לגבי גבר שהאשה הלא מוכשרת שלו נחשבת אצלו למוכשרת יותר מכל הנשים שהוא מכיר בסביבתו.
האם המחקר מוכיח בזה שדון קישוט הוא המאהב, או הבעל, המושלם? דולצינאה האצילית שלו היתה הרי לא יותר מאשר נערה כפרית. אבל, לא צריך להגזים. הנערה הכפרית לא יודעת בכלל מי זה דון קישוט ולא יודעת על אהבתו אליה, ודון קישוט היה בעצם די חולה בנפשו. המחקר הוא בתחום של אשליות מתונות, סבירות, יומיומיות, כאלו שיש לרבים וטובים.
מישהי אמרה לי השבוע שהכל שטויות, "מי לא מכיר את מי שיש להם בבית. איזו אשליות ואיזו בטיח! תפסיקו כבר עם כל המחקרים האלה שמנסים להיראות חכמים. מציאות היא מציאות ואין מה לעשות".
האומנם? האם אנחנו באמת לא משלים עצמנו לגבי מי שיש לנו בבית?
רצים אל האדם שאוהבים ומחפשים אצלו מקום בטוח יותר
נתחיל בשאלה טריוויאלית, בעצם מעצבנת – מה זאת אהבה? ישנן התשובות המקובלות של הורמונים ושל לא להיות לבד ואיך זה מתחבר לרגשות. אין לי בעיה עם כל אלה. הבעיה לדעתי היא בצורך לחבר את האהבה למציאות. כמו שאנחנו מנסים לחבר כל דבר למציאות, כך נראה שיש לחבר גם את האהבה. מה שלא מציאותי, כך נראה, מתנגש עם העובדות ומתנפץ לרסיסים. לא יישאר ממנו זכר.
אז למה אהבה נתפשת לעתים קרובות כמקום מפלט מהמציאות? "עשו לי, הפילו אותי, הציקו לי, לא מבינים אותי, הרצפה עקומה", לא משנה מה, ורצים אל האדם שאוהבים ומחפשים אצלו מקום בטוח יותר מהמציאות. אדם אוהב אחד לא יכול לשנות את המציאות, אבל הוא יכול לעזור בכך שהוא מציע חלופה למציאות.
אהבה היא קודם כל בריחה מהמציאות. היא יותר בריחה מאשר הסתגלות והתאקלמות בתוך מה שיש. המציאות היא הרי לא משהו. מתרוצצים כל היום מעניין לעניין, מנסים תמיד להשיג, להצליח, תחרות בלתי פוסקת, הצלחה היא לא תמיד הצלחה, לפעמים היא לרגע קצר וחולף, וחם כל כך אצלנו בקיץ, בלתי נסבל, וקשה שלא להסתבך עם אחרים, לא יודעים תמיד להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, וכל כך הרבה אנשים מעצבנים, רוצחים לנו משפחות, חיים שגרתיים כאלה, אלה פחות ואלה יותר, ומה עושים עם המחלות, בעיקר עם הפחד מהן. אהבה יכולה לחלץ אותנו מכל אלה. לצורך זה עליה להיות אשליה, בחלקה הגדול או הקטן.
אהבה היא קודם כל בריחה מהמציאות (צילום: Shutterstock)
כשאוהבים, אפשר לבנות מגדלים באוויר. אין מגדלים באוויר, האוויר לא מחזיק אותם, כמובן. הם קיימים רק בין שניים שלרגע מתעלמים במעשיהם ודיבוריהם מהתכונות הפיזיות של מגדלים ושל אוויר. אין כאן מה שיכול להתנפץ. זוג האוהבים יודע הרי שאין בסיס פיזי למגדלים באוויר.
מעשים מתוך אהבה לא באים לשנות את העולם. הם משאירים אותו כמות שהוא. הם חופרים בתוכו, בלי באמת לגעת בו. המעשים האלה שווים בפני עצמם, בלי להעמיד אותם במבחן המציאות.
טיפשות כמוצא נפלא, אפילו מענג
אשליה היא סוג של הנאה בפני עצמה. כשיושבים מול האח הבוער ומדברים סתם על נסיעה ביחד אל אלסקה, בספינת טיולים של שבועיים שעוברת בין המפרצים המרהיבים, לא חייבים לנסוע לשם בפועל כדי ליהנות מדיבורים כאלה. החוויה האמיתית של דיבור כזה היא לא בהכרח הנסיעה עצמה, אלא הדיבור עליה בין שניים. התכונה הזאת שמהנה מעצם התעלמותה מהמציאות, היא אחד המאפיינים הכי נחשקים של האהבה.
יש הרבה דיבורים כאלה, ולאו דווקא מתוך אהבה. לא כל דיבור שמתעלם מהמציאות הוא גיבוב רומנטי, ולא כל גיבוב רומנטי מתעלם מהמציאות. יחד עם זאת, אהבה מאפשרת, יותר מכל רגש אחר, להתנתק לרגע מהמציאות. אי אפשר להימלט מהמציאות אלא כאשליה, בעצם אשליה מטופשת, אבל איזו טיפשות מענגת. "אני מרגיש טיפש ומאושר, ברגע שאני חושב עלייך", כותב בלזאק המאוהב לרוזנת אוולין אנסקה.
אהבה, וכאן אני מרגיש שאני מסתכן בהיסחפות, מעוררת בכמויות גדולות מעשים ודיבורים שיכולים להיחשב כלא מחוברים למציאות, מטופשים, או מטורפים, בעצם הכל ביחד, וכולם מתוך בחירה. הטיפשות הזאת, האשליה הזאת, נראית לרגע בחסות האהבה כמוצא נפלא מהמציאות, אפילו מענג.
למה אומרים שמתפכחים מאהבה?
אפשר להבחין באופי האשלייתי הזה של האהבה כבר בהתחלה. מתאהבים במי שמאפשרים ליצור אווירה של אשליה. האנשים שמנהלים איתם יחסים, או מתחתנים איתם, אם להיצמד איכשהו למחקר, לא חייבים להיות שחקני קולנוע, דוגמנים, או, להבדיל, גאונים. מספיק שיש בהם די תכונות שאפשר ליצור מהם אשליה. גבר ואשה מוצלחים, לדעת כולם, הם לא מספיק מוצלחים אם אי אפשר להאמין עליהם שהם מוצלחים יותר. ככל שמחפשים אצלם רק את המציאוּת, כמו שהיא, בלי תוספות אשלייתיות, הם צפויים לאכזב מהר יותר מאחרים.
נשים לב מה אומרים על סופה של אהבה: אומרים שמתפכחים מהאדם שאוהבים. זאת בדיוק הנקודה. ממה מתפכחים, אם אהבה מחוברת אל המציאות? מתפכחים מהאשליה.
- יש לכם דילמות של אהבה ורגשות? כיתבו לנו
ואולי נבחר להתפלסף על כך כאן.
