זה לא רק ספורט
ספורטאים דתיים הרי יילכו ויתרבו, והרבנים יאלצו להתמודד עם זה. או שכמעט כמו תמיד - השטח יקבע את המציאות
צירוף המילים "ספורטאי דתי" הוא כבר די מזמן לא מילת גנאי. התופעה הזו, שהיא תוצר של פלורליזם מבורך, הולכת ומתפשטת. בשנים האחרונות אפשר למצוא לא-מעט ספורטאים דתיים שהגיעו רחוק. בטאקוונדו - בת אל גטרר, בוגרת אולפנת עופרה שהשתתפה במשחקים האולימפיים בבייג'ין, בסיף - יובל פרייליך שזכה במדליית ארד באליפות העולם האחרונה ולומד בתיכון הדתי "הרטמן". ובעבר הרחוק היה זה תמיר גודמן שכונה "ג'ורדן היהודי" ושיחק זמן קצר במכבי תל אביב.
די טבעי שיהיו ספורטאים דתיים. לא מעט מאוהדי הכדורסל שממלאים את המגרשים (בעיקר של מכבי תל אביב והפועל ירושלים) הם דתיים, אז למה באמת שלא שיהיו גם ספורטאים דתיים?
אלא שלא הכול ורוד. שני קשיים מרכזיים קיימים לאדם דתי שמעוניין לעסוק בספורט מקצועני. הראשון הוא היחס מצד מקבלי ההחלטות. כך למשל, על הכדורסלנית המצטיינת שפיר אסר שופט בולגרי לעלות ולשחק במדי נבחרת העתודה הישראלית מול יוון. הנימוק היה שהיא לובשת גופיה מתחת לחולצה, מה שנוגד את תקנון פיב"א - התאחדות הכדורסל הבינלאומית. רק לאחר התערבותו של שאול אייזנברג, הראוי לכל שבח בהקשר זה, התאפשר לה לשחק עם הגופייה "האסורה" ולשמור על גדרי הצניעות שבהם היא מאמינה.
מקרה ידוע יותר ש"כיכב" בעיתוני הספורט היה של הסייף יובל פרייליך. פרייליך, שאף אחד לא חולק על הכישרון האדיר שלו, עתר לבג"ץ על כך שאליפות ישראל בסיף הייתה אמורה להתקיים בשבת. רק לאחר מאבק ארוך הורה בית המשפט לאיגוד הסיף לקיים את המשחקים במוצאי שבת, או להעניק לפרייליך ניצחון טכני. פרייליך, אם תהיתם אגב, זכה בתחרות.
שאלת רב
אלא שאם הספורטאי הדתי יכול לסמוך איכשהו על טחנות הצדק, הרי שאז מתגלה הקושי השני, שכרגע נראה כמאיים יותר לטווח הרחוק - והוא היחס של הרבנים לספורטאים דתיים. ברור שאין הכוונה ליחס מרבנים חרדים, כי די ברור שאלה מתנגדים לכל תרבות פנאי. החצים שאני משלח מכוונים דווקא נגד רבנים מן הציבור הדתי לאומי.
היה זה לא אחר מהרב קוק שבזמנו דיבר בשבח "ההתעמלות של צעירי ישראל, שבונה את אמיצות הכוח של האומה". אלא שכנראה הרבה זיעה ספורטיבית ניגרה מאז, והרבנים די שינו את עמדתם. אפילו רבנים דוגמת הרב שרלו, שנחשב דווקא כתומך נלהב בעשייה דתית
בענפי התרבות השונים, מתנגדים לעיסוק ספורטיבי מקצועני של דתיים.
וכך כותב הרב שרלו בתשובה לשאלה שעוסקת בקבוצת נערים שרוצה לפי תומה להקים קבוצת כדורגל: "מלכתחילה נראה לי שיש להירתע מספורט תחרותי". בסוף הוא איכשהו מכשיר את הפעילות, "אם זה יתרום לגיבוש חברתי במקרה הזה". ואם הרב שרלו סבור כך ביחס לספורט מקצועני מה אומר על רבנים אחרים שרואים במשחק הכדורגל כ"צד הנחות ביותר של תרבות יוון"?
בסוף הרי יהיו ספורטאים דתיים, כחלק מן השגרה, והרבנים יאלצו להתמודד עם זה. או שכמעט כמו תמיד - השטח יקבע את המציאות.
לפנייה לכתב/ת 
