ציידי השקרים של הרפואה האלטרנטיבית
הרפואה האלטרנטיבית אינה מועילה. לעתים היא עלולה אפילו להזיק. זו המסקנה החד-משמעית אליה הגיעו צמד המדענים סיימון סינג ואדוארד ארנסט בעקבות מחקר מקיף. ספרם "ריפוי או פיתוי: רפואה אלטרנטיבית במבחן", מנסה להוכיח כי כל שיטות הרפואה האלטרנטיבית אינן אלא אחיזת עיניים
תולדות האנושות רצופות במאבקים בין רציונליות למיסטיקה ובין שכל לרגש. לשיאו הגיע העימות עם הולדת המדע המודרני. מתוך הכאוס האפל של ימי הביניים, מתוך עולם של כשפים ואמונות דתיות, נולדה מתודה חדשה המתארת את סדר היקום ללא צורך בהתערבות חיצונית; שמציעה הסבר אותו אפשר להעמיד לבחינה בניסוי חוזר; שנתפסת באמצעות השכל ומאפשרת ניבוי של כלל התופעות בטבע.
בתחילה היה המיתוס. בני האדם בנו סביבם מארג של כוחות, שבמישרין או בעקיפין קבעו את גורלם. במרומי האולימפוס חגגו אלים וחצאי אלים שחרצו מי לחיים ומי למוות. בעלי חיים וצמחים הפכו קדושים, רוחות ושדים ריחפו מעל והתערבו בגורלות בני האדם, שכעלה נידף ברוח נכנעו לגחמות ולרצונות שמעבר להבנתם. הטבע היה חזק מהם.
בעקבות המיתוסים הגיעו הדתות הגדולות - הסבר מלא ובלתי ניתן לערעור על סדרו של עולם, הנובע ישירות מרצונו של האל הכול-יכול. האדם, נזר הבריאה, לא תמיד מסוגל להבין באמצעות שכלו את דרכי האל, אבל מאחורי כל תופעה, מובנת או בלתי מובנת, ניצבים הרצון והחוכמה האלוהיים, שמניעים את הטבע כולו. האל היחיד מכניס סדר לכאוס המיתולוגי. האדם אינו נדרש להבין אלא להאמין, ואמונה, מטבע הדברים, נובעת מהלב ומהרגש ולא מהשכל.
כחלק ממהפכה כוללת הציב העידן המדעי את האדם במרכז. לא עוד נתון לחסדי הטבע שסביבו, לא עוד להוט למלא אחר גחמותיהם של חצאי אלים, לא עוד מאמין שוטה שמקבל את דברי הקודש ללא בדיקה, אלא סוג של פרשן ושופט המפענח בכוחותיו, ובעיקר באמצעות שכלו, את היקום כולו. המדע הציע קריטריונים חדשים להבנה, שהעיקרי שבהם הוא "מה שעובד" - היכולת לנבא תופעות ולפעול בהצלחה על-פי ניבויים אלו.
על אף שמדובר בשני תחומים שונים במהותם, הקרב בין האמונה למדע נמשך עד היום ללא הכרעה ברורה. בני אדם זקוקים לאמונה, לתקווה ולרגש חם לא פחות משהם זקוקים לשכל ולהבנה. מיתוסים, אמונות, דמיונות, רגשות, מאוויים וחלומות משפיעים על בני אדם לא פחות (ולעתים הרבה יותר) מאשר הוכחה מתמטית והסבר מדעי. מושג האמת תמיד היה יחסי, וההחלטה במה להאמין תמיד הייתה סובייקטיבית.
פילוסוף המדע קארל פופר ניסה לשרטט את הקו המפריד בין מדע לבין מה שאינו מדע. הוא לא היה הראשון, וגם לא האחרון. הצעתו של פופר להגדיר כמדע רק תיאוריות שניתן להעמיד לניסיון ולהפרכה היא אמצעי טוב להבחנה בין מדע לאמונה, אבל מהר מאוד התברר שאין בפתרון זה כדי למנוע מרבים ליחס תוקף של אמת לתיאוריות "לא מדעיות", ולהעדיף אותן על כל הסכמה מדעית מקובלת.
ריפוי או פיתוי
מספר גדול של אנשי מדע ופילוסופי מדע התייצבו במהלך המאה העשרים בחזית המאבק נגד מה שכינו שרלטנות, בורות ואמונות טפלות. שניים מהלוחמים הללו הם ד"ר סיימון סינג וד"ר אדזארד ארנסט, שפרסמו לפני שנתיים את ספרם "ריפוי או פיתוי: רפואה אלטרנטיבית במבחן" (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית גג, 2009, בעריכת יהודה מלצר. מאנגלית: דפנה לוי).
השניים בדקו לעומק ולרוחב ארבע מפרקטיקות הטיפול האלטרנטיביות הנפוצות ביותר: אקופונקטורה, הומיאופתיה, כירופרקטיקה ורפואת צמחי מרפא) ועוד פרקטיקות ריפוי לא מדיציניות אחרות.
מספר טכניקות הריפוי הזוכות להצלחה בארצות שבהן פועלת רפואה מערבית מתקדמת, הדהימה גם את כותבי הספר. מצד אחד, בכל מדד אפשרי הרפואה המערבית הקונוונציונלית מציגה אחוזי הצלחה מדהימים ומאפשרת איכות חיים ותוחלת חיים שלא היו אפשריות בלעדיה. מצד שני, טכניקות ניו-אייג'יות אזוטריות וחסרות כל בסיס מדעי זוכות לפופולריות הולכת וגוברת.
שני החוקרים ערכו מסע הנמשך על פני אלפי שנים, מהפרהיסטוריה, דרך מצרים הקדומה, בבל, יוון ורומי, ימי הביניים, הרנסנס ותקופת הנאורות, ועד זמננו. הם בחנו את שיטות הריפוי האלטרנטיביות, את ההיסטוריה של היווצרותן, את המהפכים השונים שעברה כל שיטת ריפוי כזו, ובעיקר את התקפות המדעית שלהן. במרכז המחקר הוצגה השאלה: האם התיאוריות שנבדקו באמת עוזרות ב"מבחן התוצאה החוזרת".
נתחיל במסקנה החד-משמעית שאליה הגיעו סינג וארנסט, ואותה הם מציגים בספרם: כל השיטות האלטרנטיביות, הארבע הנפוצות ביותר והפרקטיקות הנוספות, אינן עוזרות במקרה הטוב. במקרה הרע - הן בהחלט עלולות להזיק לאדם. האקופונקטורה, כותבים שני המחברים, עוזרת לעתים לכאבי גב, אבל היא יעילה בעיקר בגלל האמונה של המתרפא בכוחה (פלסבו). אפקט הפלסבו ניכר גם בהומיאופתיה.
דיקור סיני: האם זה באמת עובד? (צילום: Shutterstock)
הטיפול הכירופרקטי, לעומת זאת, עלול אף להיות מסוכן, וכך גם צמחי מרפא, שברובם המכריע אינם עוזרים, ולעתים הם עלולים להתגלות כמסוכנים. עם זאת, המחברים מציינים שטכניקות הרפיה עוזרות במצבים שונים ובעיקר במתח; שמדיטציה יכולה לעזור לאנשים רבים בתנאי שאינם סובלים ממחלות נפש, ושעיסוי קלסי (המסאז' הוותיק והטוב) משפר את ההרגשה אצל רוב המטופלים.
באוקטובר האחרון הגיעו סינג וארנסט לישראל, כדי לקדם את המהדורה העברית של ספרם. בארץ הם התקבלו בהתנגדות עזה מצד קהילת אנשי הריפוי האלטרנטיבי על סוגיו השונים, ובהתלהבות על-ידי ספקנים ורציונליסטים.
הוויכוח בין אנשי מדע רציונלים לתומכי ריפוי אלטרנטיבי מעורר סערת רגשות אצל כל המעורבים. בשיחה עם "אודיסאה" הצהירו השניים שוב ושוב, כי הם אינם חשים כלוחמים במסע צלב נגד הנטייה של המון "חסר השכלה" לנהות אחר הפלאי והקסום.
יותר ממחצית האוכלוסייה במדינות המערב צורכת שירותי ריפוי אלטרנטיביים ומוציאה על זה הון עתק. הטענה הרווחת היא שמיליארד סינים לא יכולים לטעות, ואפילו במדינה קטנה כמו ישראל הוציאו התושבים אשתקד (על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2009) חצי מיליארד שקלים במהלך 2.7 מיליארד ביקורים אצל מטפלים אלטרנטיביים. רבע מהם הלכו לקבל טיפול באקופונקטורה, ורבים מהם מקבלים את הטיפול דרך קופות החולים. אז מה, כולם משוגעים?
ארנסט: בבריטניה בדקה ועדה פרלמנטרית את הנושא, ובעיקר את תחום ההומיאופתיה. הוועדה קראה לממשלה להפסיק לממן את הטיפולים האלה באמצעות ביטוח הבריאות הממלכתי, שזה כמו קופות החולים אצלכם בישראל. ומה קרה? כלום. קופות החולים צריכות לשרת את הציבור, והן אומרות שאם זה מה שהציבור רוצה – אנחנו ניתן לו גם את זה.
כולם מנסים לרצות את הציבור הרחב. האם המדינה צריכה לממן כל רצון של הציבור גם אם אינו מועיל? אנחנו חושבים שלא, אבל זו כמובן החלטה פוליטית, ולא מדעית. אתם חושבים שבנימוקים רציונליים ניתן לשכנע אנשים להפסיק את השימוש ברפואה אלטרנטיבית?
סינג: באחת ההופעות הציבוריות שלי עמדתי על במה מול קהל גדול ובלעתי 80 גלולות הומיאופתיות, שמותר לצרוך מהן רק אחת בכל פעם, המשכתי לדבר ולא קרה לי כלום. למה? כי הן הכילו מים וסוכר – חומרים שאינם רעילים, אבל בהחלט גם לא עוזרים.
הטענה של ההומיאופתיה, שדילול תרופה שוב ושוב עוזר, היא הבל מיסטי מוחלט. למים אין זיכרון ובתרופות הומיאופתיות אין אף מולקולה של חומר הריפוי הבסיסי שהם טוענים שקיים בה. אז בלעתי 80 גלולות הומיאופתיות והראיתי לכולם שאין בהן כל תועלת. כל אלה פעולות שאט אט חודרות לתודעה של בני אדם, גם אם הם רוצים לחשוב אחרת.
לא תמיד האמת מעניינת. אנשים לא מחפשים אמת; הם מחפשים נחמה, הם מחפשים תקווה, הם מחפשים התרגשות והרפתקה. מה כל-כך נורא בכך שאנשים יאמינו לתיאוריות לא מבוססות ולא מועילות, אם הם מרוצים ומוכנים לשלם עבור כך?
סינג: יש לנו בבריטניה אנשים משכילים, אנשים עם יכולות רטוריות מצוינות, רופאים מקצועיים מומחים בתחומם. הם אומרים לי: אתם, אנשי המדע, ספונים במגדלי השן שלכם. אנחנו לוחמים בחזית מול חולים, אנשים שמבקשים עזרה.
הם רואים במדענים אנשים קרי לב, הם רואים ברופאים הרגילים אנשים שאינם מעניקים יחס אישי למטופל שלהם, והם מנסים לעזור בכל כלי הנשק שעומדים לרשותם. אז לעתים הם עצמם נכנעים לחולה ונותנים לו מה שהוא מבקש
בעיני, מי שמטפל בצורה יעילה בבני אדם הוא אדם טוב, גם אם מדובר ברופא קצר רוח שממתינים לו חולים רבים, ולעומת זאת, גם המטפל האלטרנטיבי הכי נחמד וקשוב, שיציע שיטות שלא יעזרו לחולה, הוא רק מתחזה לטוב, אבל למעשה הוא רע.
עידן חדש
אני אומר להם שאנחנו חיים בעידן פוסט-מודרני, שמטיל ספק בהגמוניה של כל קנון, מדעי או תרבותי. יש תנועות נטורליסטיות או ניו-אייג'יות של אנשים שאינם מחסנים את הילדים שלהם, ויש תנועות אנטי-פסיכיאטריות, בעיקר מאז הסרט "קן הקוקייה", המתנגדים למתן ריטאלין לילדים שאובחנו כבעלי בעיות קשב וריכוז.
דומה שהישגים רבים שעידן הנאורות והחשיבה הרציונלית הביא לנו, נתפסים בקרב הקהל הרחב בצורה טריוויאלית, אבל מאחר שלרפואה הקונוונציונלית אין פתרונות מוחלטים לכל מיני מחושים מתמשכים כמו כאבי גב, עולה ופורחת הנהייה אחר פרקטיקות ריפוי עתיקות, כמו רפואה שמאנית, רפואה הודית או רפואה סינית.
בבריטניה שיעור הלא מתחסנים או שאינם מחסנים את ילדיהם עומד כיום על 25%, ויש הלכי רוח אנטי-מדעיים ואנטי-רפואיים. אני אפילו יכול להבין חלק מזה. תראה, לפני 70 שנה האדם הפשוט שמע על הישגים רפואיים כבירים כמו פיתוח אנטיביוטיקה, ואנשים התרגלו להשתמש בה בלי לתת את הדעת על המתודה שהניבה אותה.
היום אין הרבה פריצות דרך דרמטיות, מה עוד שתוחלת החיים התארכה מאוד, ובעקבות זה הופיעו מחלות ניווניות שונות, חשוכות מרפא. אנשים רבים עלו בסולם החברתי והפכו להיות מעמד בינוני עם כסף פנוי, והם חשים שהרפואה "נתקעה", אבל ביכולתם לקנות נגישות לרפואה אלטרנטיבית, ואולי היא תעזור. לעתים קרובות פרקטיקות כאלה נקשרות עם מיסטיקה מזרחית, מה שמוסיף לכל העסק נופך מסתורי אקזוטי, קסום ומעניין. אז מה רע להיות חלק מזה?
אתה בן למשפחה הודית ותיקה, ערש ההולדת של טכניקות מדיטציה ויוגה רבות, והנה, דווקא לבך גס באלה. למה?
סינג: לבי לא גס באלה. מדיטציה יכולה לעזור ולהרגיע אנשים בתנאי שהם בריאים בנפשם, וגם תרגול יוגה עשוי להניב שיפור ותועלת למתרגל. אני מסרב להכיר בקיומם של צ'אקרות ומרידיאנים ומסלולי אנרגיה, כי את אלה לא מצאנו, אבל זה לא אומר לגבי התרגול של מדיטציה ויוגה. אם זה עושה לך טוב – תעשה את זה ותתמיד, כדי שימשיך להיות לך טוב.
למה לא יוגה? (צילום: Shutterstock)
אם הציבור נוהה אחר הקסם המיסטי היקר והאקזוטי ומעדיף אותו על פני רפואה מבוססת מדעית, אולי אנשי המדע והרציונליסטים צריכים לבוא אל הציבור ולשכנע אותו?
ארנסט: אני מסכים. על המדענים ועל האנשים הנאורים לדבר ולהסביר את עמדתם לציבור הרחב. הבעיה היא שהטיעונים והצגת הדברים של האחרים - מאחזי העיניים, הקוסמים המתעקשים לטעון שהם בעלי כוחות נסתרים - הם תיאטרליים ודרמטיים ומושכים יותר תשומת לב מאלה של המדען, שמטבעו, נסמך על עובדות. כך שאתה מקבל איש במה מיומן בתקשורת עם קהלים גדולים שמוכר אשליות, מול מדען שנצמד לעובדות, ולכן בהכרח הופך להיות משעמם.
אצלנו בישראל זה כך. מול פטפוט מתלהם, המבוסס על דעות ולא על ידע ועובדות, עומד לא פעם אדם רציונלי שמבסס את עמדתו בשקיפות, ואז מטיחים בו שלא יבלבל את הציבור עם... עובדות. ערכן של עובדות נמצא, כידוע לכם, בירידה גדולה...
סינג: אני מסכים איתך, ולא עם ארנסט, ולעתים יש מדענים שעדיף שישתקו, כי החוכמה והברק שלהם נמצאים במיטבם במעבדה, והם אינם מסוגלים להתמודד עם פטפטן בעל יכולת רטורית ולהטוטנית גדולה מול ציבור מתלהם. פוסט-מודרניזם זה אולי נחמד בתרבות, אבל זה רע מאוד מבחינה רפואית. ברפואה אין אמת יחסית ואין כמה אמיתות. האמת היחידה היא לרפא את החולה.
המאמר המלא התפרסם בגיליון מספר 10 של כתב העת "אודיסאה-מסע בין רעיונות".
לפנייה לכתב/ת 
