מקווה שלמרות המיאוס אוכל להבחין בה כשתגיע
הייתי חייב להתעייף מן השגור והרצוץ, כדי לזקק לי את הרעב הזה לקסם היחיד שיכול להעירני. עד כה, גם אם היתה הקסם חולפת לידי, לא הייתי מבחין בידיה המושטות. זה לא עבד. דיברתי תל אביבית שוטפת, על כל הטיותיה ושנינויותיה
אני מנהל עם מישל, הבעלים של התוצרת, שיחת קינה על האופנוע שנמכר, ושותה את הקפה שאני כל כך אוהב שם ומוגש בכוסות זכוכית קטנות, אלו שאתה יכול לראות דרכן האם נעשה הקפה כהלכה ובאהבת המקצוע, או כלאחר יד. דומה לכמה דברים אחרים, אולי - כשזה שקוף, אתה ממש רואה ויודע. כשזה עטוף, הפתעות לא נעימות עלולות לצפות לך. אז מדייקים. שקוף או עטוף. מזוקק זה מדוייק.
לבד. הפעם יושב שם ממש לבד, ולשם שינוי מרגיש לא כל כך בודד, לעומת כל הפעמים האחרונות שישבתי שם, ובמקומות אחרים גם, מול אלו שנתקלתי בהן במקרה, או שלא, וקבענו שולחן בינינו כדי לראות האם כדאי יהיה לנו לעבור יחדיו לצדו האחד, במקום מול-מול כזה.
יושב לי שם כעת וחושב עד כמה זו איננה העייפות. העיניים אינן מצטמצמות מפאת האור, כי אם משום החשכה וההכרח להתמקד הפעם. סוג של שחיקה שלא נטלה מלהביי את חדותם, אלא הבהירה אותם.
מתנהל בעיר הזו, גרוש מספיק שנים מכדי להישאר עם הסיפור המיותר ההוא, אבל נותר עם ספיחיו המתבגרים. גבר פתור המזקק את חזונו ותוהה על חמקנותו של זה, שואל לעתים אם לא הגזים עם החלומות והרצונות והציפיות וכל המצעים האחרים, אותם רצה שהחיים יזמנו לו.
עייפות ורחמים וריחוק ורצון שלא להיות חלק מזה
לידי, בשולחן של מטר וקצת ממני, יושבות שתיים ללא פנים ומדברות תל אביבית שוטפת. עד זרא אני מכיר את השפה, עד קבס מאסתי בה. פניהן הופכות להיות מרוחות לפתע. קולן מהדהד ומעיד על חוסר המשמעות עבורי. רגליים יפות-יפות יש לאחת מהן. לא מעניין כלל. מעניין שלא מעניין. משהו משתנה לי. האחרת צבעה את השורשים לשחור וכעת היא בלונדה אופנתית. זה תמיד מצחיק אותי, הפעם גם נמנעתי מן החיוך. עייפות ורחמים וריחוק ורצון שלא להיות חלק מזה. לא עוד. לא עוד.
עשרות ואולי עוד כמה חצאים של מפגשים כאלו עם קפה ואלכוהול ושולחנות ומצלצריות (הטעות לגמרי בכוונה) וראיונות ונסיונות. עשרות על גבי עשרות של נסיון אמת להגיע הביתה. אפילו למצוא חנייה באזור מסריק קל יותר מלמצוא את הנחלה עם מישהי. שם תרצה לגור, את החנייה הפרטית לגמרי, שם כל רכביך רצויים לחלוטין והאכסניה אהובה עליך יותר מכל, יותר מעצמך.
המיאוס הזה מתחיל לחלחל לכל נים ונים. אתה עובר לאוטומט ומערכת חנייה עצמאית, מתחיל לתהות על השנים העוברות ועל השעמום שהופך לחלק משגרת יומך. מתאמץ ככל יכולתך שלא לשכוח את החלומות מהימים ההם עד הזמן הזה, ונאמר אמן, של קסם פשוט, כפי שהתכוון אליו אלוהים עת גירש אותנו מגן עדן וציווה לנו כמה דברים שאנחנו נוהגים לשכוח מרוב להג. זכר ונקבה בבסיסם, ההופכים את הסוללה הזו למשהו שמייצר חשמל של אמת בין גבר לאשה.
והעייפות. והשחיקה. והרצון לחזור הביתה לתומר.
לא רוצה יותר את הלאות הזו ואת המרדף בין ימי הולדת
פעם הבאתי לנעה דובי אנגלי אמיתי עם היוניון ג'ק מצוייר על הסוודר שלו, הדבר הכי אותנטי שיש לי בבית. היא קראה לו תומר, ככל הנראה על שם הילד שהכי שנאה שם בגן מרוב אהבתה אליו. הגעגוע לתומר הזה, שכבר חסרה לו עין, אך השנייה מבחינה היטב בין טוב לרע, בין זהב לבין מוזהב, הוא הסימן הפרטי שלי שהגיעה שעתי ללכת משם ולשלם את החשבון פלוס טיפ נדיב על שהרשו לי לקום ולנשום. לא רוצה יותר את הלאות הזו ואת המרדף בין ימי הולדת. אני רוצה לתומר. הביתה.
עכשיו תומר מחפש אמא. תומר דובי מטומטם, כטבעו של פו, אבל יודע משהו שרק באחרונה השכלתי אני לקלוט - רק אבחת אור והבזק אמיתי יחדרו מבעד לעננוּת התל אביבית הזו. תומר מעולם לא ידע לאסוף אבק. אני ידעתי גם ידעתי, ערימות ערימות. רק הבזק שלאחר ליקוי המאורות הזה יביא עמו את האור. תומר יודע, הוא הרי דובי מעוך.
אחרי חצי שעה מצטרף אלי לשולחן ידיד ותיק. הוא למד משהו שקשור לפסיכולוגיה או ערטול אחר, אבל הוא מביט בי וקובע בחיוך שזו שחיקה. נבהלתי. החיוּת המטורפת הזו שלי הולכת לה קיבינימט ועוד מעט נקבור אותה? האם אזכר בה רק כשנערוך לה אזכרה מידי עת בערב של חשק שיתחיל במקרה ויסתיים בניכור קורע בבוקר שלמחרת? העציב אותי העניין, וגם עיניו הכלות של מישל בעניין האופנוע הצהוב, שהוא כל כך מתגעגע אליו, לא עוזרות לי במיוחד.
ואז, אותו הידיד, שמעולם לא הפך לחבר של ממש, מוביל אותי בעיניו, אגב שתייה של מיץ אשכוליות עם קצת קש והמון רעש מעצבן, להבין משהו פשוט לגמרי: הייתי חייב להתעייף מן השגור והרצוץ, כדי לזקק לי את הרעב הזה לקסם היחיד שיכול להעירני. עד כה, גם אם היתה הקסם חולפת לידי, לא הייתי מבחין בידיה המושטות. זה לא עבד. דיברתי תל אביבית שוטפת, על כל הטיותיה ושנינויותיה. אלוף. וכעת, משום השחיקה (זו המילה שלו, לא שלי), התעגלתי, כאילו המקצוע שייף את פינותיי והכשירני לזהות רק, אבל באמת רק, את אותו הקסם המדוייק שכולנו נזקקים לו, ורק לו. היפה והחנון או הקוּלית והשנון. זה ממש כבר לא משנה. כלל לא. שהרי גם היפהפיה הנרדמת נאלצה לישון המון המון עד שהגיע הנסיך המדוייק. לא מילאה זמנה בסרקי סרקים. התעמקה בחלומותיה ולא ויתרה. זה מה שעשתה שם, כאשר ישנה. מאה שנות חלום ויקיצה מבורכת אחת. זהו. כך בדיוק. ולא רוצה אחרת.
העייפות, חוסר האמון בשפע, הם נקודה נמוכה להפליא. לא, לא להחריד. כי רק משם, ככל שתנוע זה יהיה למעלה. ניוטון כבר דיבר על זה. הוא הבין בתפוחים, אני בנחשים. כל שנותר הוא – האשה שבתווך. אתה הופך תכליתי, אתה ממוקד בחנייה, והפעם לא של האוטו, אלא של נשמתך וחייך וחייה וחיי ילדיכם שכנראה כבר התהוו, אך טרם נוצרו.
השחיקה, מילה שחוקה לכשעצמה, משרתת אותי כעת. ואני לא ידעתי זאת עד עתה. נסתי מפניה וביליתי ביתר מיטות הזויות. ברחתי וניסיתי לאחוז באופק שרחק ממני כל העת. והוא כאן ממש, רק צריך להרים שתיים עיניים ולהיות ממוקד. שהרי אם אתה שחוק, זה מן הסתם ההפך ממחוק. כה גמור ההפך הזה. הנה הבנתי. צלף המכוון אל מטרתו.
ואתה לפתע מתמקד בעיניים מצומצמות רק בדבר הפשוט הזה שנקרא בית. אם הקפיד האדריכל על מלאכתו ועשה תכליתו נאמנה, הרי הבית משווע שקירותיו ברורים, דלתו פתוחה לשם הרווחה המירבית וחלונותיו מכניסים את האור כולו ומחשיכים את שנדרש, בזמן בו מתקדשת לה המיטה המשותפת. מדוייק לחלוטין כקרן שמש עם כתובת ברורה עליה בדואר שליחים נאמנים.
והיא תדבר עברית פשוטה, רק עברית, ללא יומרה של תל אביבית לועזית כזאת-כאילו. כה פשוטה עד שתהא מורכבת ממיליוני נימים, ואני אקשיב לאוושת נשימותיה וכוונותיה, וכל השאר – על הזין שלי, שלה.
ככה זה כשמדברים באותה השפה, ככה זה כשזה כבר אינו עגל הזהב, ככה זה כשהזמן מאבד מחשיבותו וכל מה שיש הוא בהווה מתמשך, ולא אכפת לך יותר מדברים שהזעימו בעבר וממהפכות רומנטיות המתרחשות בארצות שכנות. כאן ועכשיו ולתמיד.
תוצרת הארץ של ממש.
