המהפכה של אבא שלי בלוב
בסוף נובמבר 1942 הגיעה פקודה לשמעון אפלבאום, סמל בצבא הבריטי בקהיר, להתייצב בבנגזי. הוא הפך לקצין הארכיאולוגיה. 69 אחרי, צור שיזף ראה בעיניו את החפירה הגדולה של אבא. וגם מהפכה לובית בתנועה, קדימה-אחורה. בדרך אל החופש
עטיה הגיע בבוקר ועצר את הניסאן מתחת למלון אל וואהאט. הוא בא לקחת אותי לגבול המצרי, מרחק של 600 קילומטר מזרחה מבנגזי. בערב, כשעמדתי עם צלם אנגלי ועיתונאי אוסטרלי בחנות השווארמה שבין הארמון של גרציאני לפינת הקורניש, היו דיווחים סותרים על מי שולט בראס לנוף, ממנה חזרנו יום לפני.
"מה המצב אתה חושב?" שאל האוסטרלי. "לא משהו", אמרתי. "נראה שהקדאפים לקחו את זאוויה והטלוויזיה הממלכתית שלהם מראה גיוס מתנדבים – אולי זה אומר שאין להם מספיק כוחות לפרוץ את הקו, אבל אולי זה אומר שהם אוגרים כוחות לפרוץ את הקו".
"צריך לחשוב על איך יוצאים מפה אם הם באים". כולנו חשבנו את אותה מחשבה עצובה על האפשרות שהמהפכה תיכשל. "כמה זמן אתה חושב שיהיה לנו"? "48 שעות", אמר ג'יימס.
מורדים בבנגזי. חשבו שהנה-הנה הם מגיעים לטריפולי (צילומים: צור שיזף)
משכתי כתפיים. השווארמה הייתה מצוינת. ראס לנוף מרוחקת מבנגזי 330 קילומטרים.
זה היה בסוף השבוע שעבר. לאט לאט הגל שינה כיוון. כשהגעתי היו המורדים בתנופה וחשבו שהנה-הנה הם מגיעים לטריפולי. כשעזבתי כבר לא היה ברור כמה זמן תחזיק המרידה מעמד.
בניין השלטון של קדאפי בשירות המורדים
בבנגזי, שנושמת חודש ראשון של חופש אחרי 42 שנים, היו האנשים אופטימיים הרבה יותר מאיתנו. עטיה היה אחד מנהגי מרכז העיתונות. רשת של מתנדבים מבנגזי שהסיעו עיתונאים לכל מקום. כל יום הלך מרכז העיתונות והתארגן בניין המחכמה, שהיה בניין השלטון של קדאפי, מנוקה, קירות בית המעצר שבקומת המרתף נשברים ומנוקים. החלונות נאטמים בקרטונים ולוחות עץ, למנוע מרוח הסערה ששוטפת את מזרח הים התיכון, לחטוף את העיתונאים לכל רוח. על הרצפה הונחו בלילה מזרנים ולובים צעירים, ועיתונאים שעבדו כל הלילה משתרעים עליהם.
ילדי המהפכה. הכסף נעלם אל כיסי השליט
כשרצינו לשלם עבור הדלק לראס לנוף גיחך מוחמד, אחד מהצעירים שהפעילו את מרכז העיתונות: "זו התרומה של חברת הנפט גולף. הם תרמו את האוטובוס, והדלק חינם".
גם ככה דלק בלוב לא ממש יקר. 20 גרוש לליטר - 60 אגורות. לא הכל רע בחיים בלוב. הבטתי במתנדבים הלובים שחבשו כומתות אדומות שהפכו לסמל המהפכה. הכומתה בסגנון צ'ה גווארה ותמונתו של עומר מוכתר, שנאבק על העצמאות הלובית מידי האיטלקים והוצא להורג לפני 80 שנה - ב-1931, כאן בבנגזי. 42 שנים של תסכול ועריצות מתפוצצות במהפכה הזו, שלא בטוח שתצליח.
הסינים בנו, הכסף נשאר אצל קדאפי
ביום בו נסענו למאגר הנשק שהתפוצץ ברג'מה ("זו העיר הקדומה של בנגזי של תקופת האבן", אמר פרופסור פיגי כשישבנו בארמון גרסיני למחרת), נהג ברכב עיזאת בן ה-28. יש לו בת, בת שנה, והוא גר עם ההורים. בדרך עברנו עיר של שיכונים חדשים ששלדיהם עמדו נטושים.
"הסינים בנו את העיר הזאת", הוא סיפר. "קניתי שם דירה לפני ארבע שנים. אבל קדאפי לא שילם להם והם הפסיקו לבנות. לפני שנה לאנשים נמאס והם פלשו לדירות. ממש לפני המהפכה המשטרה של קדאפי פינתה את הפולשים. אנשים שאין להם לאן ללכת". כדרכם של עריצים, גבה קדאפי את הכסף מהאנשים ולא שילם לסינים. הכסף נעלם לכיסיהם של השליט ומשרתיו.
חברה שנאבקת על החירויות הפשוטות. מורד חמוש
כשיצאנו עברנו על פני מלון אל טיבסטי, המלון הגדול של בנגזי. "שם עובדים האנשים של קדאפי", אמר עיזאת, "אי אפשר לעבוד במקומות האלו בלי להיות חלק מהשלטון. אני בחיים לא הסכמתי לעבוד שם". לאורך הכביש היתה גדר פח כחולה וארוכה. שאלתי את עיזאת מה מסתירה הגדר. "את הרכבת המהירה", חייך.
נזכרתי שאכן ראיתי ביציאה מבנגזי שלט גדול עם רכבת, כמו כדור הרעם היפנית. שאלתי אם יש פה רכבת מהירה."לא". קדאפי שם את השלט והגדרות לפני 15 שנה. אין רכבת. "הוא אף פעם לא אהב את האנשים של בנגזי". קדאפי הוא אמן בינלאומי של מסכות ותחפושות. זה האיש, כך הוא נראה, כך הוא מתנהג.
אמא סכין
כשחזרנו בלילה מאוחר מראס לנוף, חבטה בנו רוח קרה מהים. אחת הקריקטורות על הקיר במרכז העיתונות משכה את עיניי. ליד פרצופו של קדאפי צייר מישהו דמות של אשה עם סכין בידה. מי זאת? "אום סכינה", אמר מוחמד, שחזר איתנו מראס לנוף. אמא סכין.
מי היא, שאלתי. "בשנות השמונים היו ההוצאות להורג ההמוניות באצטדיון הכדורגל של בנגזי. תלו שם אלפי אנשים. התפקיד של אמא סכין היה לתת להם את החיבוק האחרון, אחרי שהרצפה נשמטה מתחת לרגליהם והם נתלו מצווארם, לחבק ולמשוך את גופם בכוח למטה על מנת לוודא שהמפרקת נשברת ונשמתם פרחה".
לוב מרוויחה 6 מיליארד דולר מנפט בחודש. מה מזה מגיע לאזרחים?
על הטיילת שמול הים חילקו תמרים, קפה, תה, מים ולחם לכל מי שרצה. בכל הדרך לראס לנוף עמדו אנשים ודחפו מים ואוכל ותמרים למכוניות העוברות. כשעצרנו באדג'ביה כדי לבדוק מה קרה למשפחה שנפגעה בהפצצה שכמעט פגעה בנו,
"סיפור השבטים והכאוס שיווצר הוא המצאה של קדאפי", הבטיח לי פרופסור פיגי, אדריכל העיר של בנגזי. האמנתי לו. בכל השטח שבין הגבול המצרי בסאלום ועד ראס לנוף ראיתי עם אחד. דרנה, טוברוק, בנגזי, ברגה, אג'דאביה, ראס לנוף.
חשבתי על הפרשנים הישראלים שלא היו בלוב מעולם וניזונים מהמידע שקדאפי מזין אותם, על חברה שבטית נחשלת, שתתפורר לאחוזות של אדוני מלחמה שנלחמים אחד בשני בסגנון אפגניסטן שלאחר הכיבוש הרוסי. מהמעט שראיתי המצב לא דומה. זו לא חברה שבטית. ואם כן – אז במובן שאנחנו חברה שבטית של 12 שבטי ישראל.
הצעירים יודעים אינטרנט ומבינים אנגלית. זו לא חברה שבטית
הם התחילו כחברה שבטית לפני 1,300 שנה, והתגבשו ללוב בזמן האימפריה הטורקית שהחזיקה במקום עד 1911, ובימי האמפריה האיטלקית שהייתה שם 30 שנה. כשנשא המלך אידריס את נאום העצמאות ב-1951, ממרפסת הארמון של גרסיני שמביטה על הפיאצה בבנגזי - הלובים כבר לא היו חברה שבטית.
מהר יותר, מתואם יותר
את בניין הממשל שהפך למרכז תקשורת מילאו עשרות צעירים שיודעים ומבינים אינטרנט ומדברים אנגלית. מכל עבר התלוננו בפניי אנשים שקדאפי מנע מהם את לימוד האנגלית ואת הקשר עם העולם. זו לא חברה נחשלת ומפוררת, אלא שהמערב בולע את הבלוף. כמעט כמו שבלע את סיפור אל-קאעידה. לא שבטית ולא דתית - חברה אזרחית שנאבקת על החירויות הפשוטות. עוד מהפכה בגל המהפכות של העולם הערבי.
לפני מאה שנה היה גל מהפכות בעולם המערבי. ברוסיה, ואחר כך המהפכה הפשיסטית באיטליה והנאצית בגרמניה. גל של מהפכות שבא בשם האדם ושלל את חירויותיו והוביל למלחמת עולם נוראה. אלו היו מהפכות שנשענו על אידיאולוגיה. על ספרים מסודרים שהיו בהם חלקים גדולים לא אנושיים.
המהפכות בלוב, בתוניסיה ובמצרים, נשענות על טכנולוגיה, לא על אידיאולוגיה. על טכנולוגיית הרשת. ועל הרוח האנושית המשותפת, ועל הרעיונות הישנים והכלליים שכל ילד מבין – חירות, שיוויון, דמוקרטיה.
לשיתוף האנושי ברעיונות מופשטים שלא התארגנו ולא נלמדו קודם, היו מופעים בעבר. וולאס חשב בערך באותו זמן על מוצא המינים כמו דארווין. הם חיו בשני צדדים של העולם (וולאס במלזיה, דארווין באנגליה).
תרבויות צצו בעולם העתיק באותו זמן בלי שום קשר עם טכנולוגיות דומות מאוד. עכשיו זה קורה מהר יותר, מתואם יותר. הזעם והנעורים מתועלים להתפרצות מלאת תקווה. אל תקשיבו לפרשנים, תביטו בדברים כשהם קורים. מדינות תומכות במהפכות בגלל אינטרסים - לא אכפת להם מאנשים. עיתונאים תומכים במהפכות כי אכפת להם מאנשים.
הציניות הרוסית
פעמיים נזרקו בלילות רימונים אל בתי המלון של העיתונאים. קדאפי ניסה ליצור הרגשה של טרור ואנרכיה. לא היו טרור ואנרכיה - שוטרים כיוונו את התנועה, הרמזורים עבדו. הרחוב היה בטוח וחוגג.
רוסיה מתנגדת לעזור למורדים. אירופה וארצות הברית בעד. הציניות הרוסית – יצואנית הנפט הגדולה בעולם שמרוויחה כל יום עשרות מיליארדים מעליית מחירי הנפט. מבחינתם, שהמלחמה תימשך תמיד.
מסופי הנפט הגדולים שבטוברוק, בברגה ובראס לנוף היו בידי המורדים, לפני מתקפת הנגד של קדאפי. לוב מייצרת 2 מיליון חביות ביום. 60 מליון חביות בחודש. 6 מליארד דולר לחודש. בחלוקה שוויונית ל-6 ומשהו מיליון תושביה, מדובר בהכנסה של כ-1,000 דולר לחודש לאדם. אלא שהכסף לא הגיע ללובים. 72 מיליארד דולר לשנה.
העיר של אבא
"כמה אני צריך לשלם לך?" שאלתי את עטיה לפני שנכנסתי למכונית בדרך לגבול. "שום דבר", הוא אמר. "אני עושה את זה בשביל המהפכה". ומה עשית לפני המהפכה, שאלתי. "צבא. מודיעין צבאי". הוא היה בן 40 עם ארבעה ילדים קטנים.
נסענו לקירני, בירתה של קירינייקה שנמצאת 200 קילומטרים מערבה מבנגזי. בגלל קירני באתי ללוב. המהפכה והמלחמה נגד קדאפי היו רק תירוץ. לפני המהפכה אי אפשר היה להיכנס ללוב בלי ויזה יקרה שהכריחה אותך לנסוע עם מדריך לכל מקום, כשאנשיו של קדאפי עוקבים אחריך.
באתי לכאן בגלל שאבא שלי, שמעון אפלבאום, היה סמל העתיקות של קירינייקה במלחמת העולם השנייה. בסוף נובמבר 1942, קצת אחרי קרב אל-עלמיין, הגיעה פקודה לסמל שמעון אפלבאום, שעבד בהוצאה לאור של הצבא הבריטי בקהיר, להתייצב בבנגזי ששוחררה מהאיטלקים והגרמנים של רומל. הוא היה איש אוקספורד, ארכיאולוג קלאסי. הצבא הבריטי היה מקום בו שלפו אנשים ושמו אותם במקומות הנכונים. הוא מונה לקצין הארכיאולוגיה של קירינייקה והיה הראשון לחפור, לערוך סקרים ולחקור את ההתיישבות היוונית, היהודית והרומאית במקום.
עצרנו לקפוצ'ינו בשאחאט – העיירה המודרנית שממרכזה הוליכה צפונה דרך מוצלת באקליפטוסים. ירד גשם. עמודים עתיקים. מבנה של מקדש על הגבעה.
עיר ענקית עם חללים חצובים, מקדשים, במות, בית מרחץ ומרחבים ירוקים
ליד שער רומאי נאה ביקשתי מעטיה לעצור. תייר יחיד בארץ מתהפכת. ירדתי מהשער על דרך בנויה, דרך מקדשים ומצבות, ועצרתי ליד אלה עטויה בגלימת שיש. החפירה הגדולה של אבא שלי. העיר בנויה לתוך ואדי ויורדת למעין מדף נפלא שמשקיף על מישור החוף הירוק שמתחתיו. מעיין הגיח מתוך קיר הסלע, זורם במערכת תעלות שמשקה את העיר. עיר ענקית עם חללים חצובים, מקדשים, במות, בית מרחץ ומרחבים ירוקים. "יפה, אבא", אמרתי והסתובבתי לעלות אל עטיה שחיכה על הכביש.
כולם שותים מהנילוס
עצרנו במסעדת דגים קטנה בדרך בין דרנה לטוברוק. שישה דינר (18 שקל) לשני אנשים. מעבר הגבול היה כמו שהשארתי אותו לפני שבוע, רק שהיו בו פחות פליטים. הפיליפינים פתחו שגרירות במעבר.
המצרים החתימו את הדרכון ואני פניתי אל היציאה. "מונית לקהיר?" שאל אותי אחד המצרים. כמה? דיברתנו ערבית. "מצרי?" שאל חבר של הנהג. "הוא לא מצרי", אמר הנהג. "באס שרבתי מן אל ניל", אמרתי. שתיתי מהנילוס. כל המצרים הם אותו עם בגלל שכולם שותים מהנילוס. כמו שאנחנו עד לפני זמן קצר היינו אותם משוגעים כי כולנו שתינו מהכנרת.
"שראבת מין אל ניל", חייך הנהג המצרי, "ובגלל זה אני אגלה לך שיש מכאן אוטובוסים חינם לאלכסנדריה שהממשלה המצרית מעמידה לאלו שבורחים מלוב". צחקנו, ואני עליתי על האוטובוס כשהחושך כיסה את מעבר הגבול של סאלום.
בנסיעה הלילית דרך המדבר המערבי לכיוון קהיר היה לי זמן להשוות מהפכות. אין לנו מושג מה יהיה בסופן. לא המפכה המצרית ולא הלובית. אבל לפחות במצרים דומה שיש הישגים שאפשר לספור - הפלת מובארק, ראש הממשלה ושר הפנים, בחירות בפתח, רב מפלגתיות וחופש. בלוב, אין ביטחון שהמורדים יחזיקו מעמד מול קדאפי. ויהיה אשר יהיה - מגיע לכל עם להיות חופשי בארצו.
לפנייה לכתב/ת 
