למוח אין גבולות, לסרט יש
"ללא גבולות" עוסק ביכולות הלא ממומשות של המוח האנושי והניצול הבעייתי שלהן. חבל שהבמאי ניל ברגר לא זיהה את הכיוונים המרתקים של הנושא והחמיץ את הפוטנציאל של הסרט
לו רק היו יוצרי "ללא גבולות" ("Limitless”) נדרשים לאותה גלולת מגה-מוח שבה עוסק סרטם, סביר להניח שהתוצאה היתה יותר מאשר המותחן למתבגרים שהוא. אמנם לא סרט רע, רוב הזמן גם קצבי ומותח, אבל בהחלט כזה שמקפיד לבזבז את הפוטנציאל הטמון בו.
בראדלי קופר ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") מגלם פה סופר ניו יורקי כושל שחייו נמצאים במדרון. חברתו (אבי קורניש, "כוכב בהיר") עוזבת אותו, הוא אינו מצליח לכתוב מילה בספר שהתחייב לסיים, ואת ימיו הוא מעביר באפס מעשה, רוב הזמן שיכור ומרוט.
עד שיום אחד הוא פוגש בגיסו לשעבר, אדם מפוקפק, שרגע לפני שהוא נרצח מציע לו גלולת פלאים – סם ניסיוני בשם NZT, שאמור לסייע לנוטל אותה לנצל את מלוא יכולותיו של מוחו (לעומת ההנחה המקובלת לפיה בני האדם משתמשים בכעשרה אחוזים בלבד). הוא לוקח את הגלולה, והתוצאות אינן מאחרות לבוא – הוא כותב ספר תוך ימים, לומד שפות זרות תוך שעות, והופך לפנומן בשוק ההון שקולט ומעבד מידע סבוך במהירות מדהימה. בקיצור, הוא הופך למעין סטיב אוסטין אינטלקטואלי.
מנת סם, מנת משכל
הצגת התהליכים המתרחשים בגיבור בעקבות נטילת הגלולה מזכירה את ספריו של אירווין וולש ("טריינספוטינג"), ומבוימת ברוח סרטיו של דני בויל. במילים אחרות, ההתמכרות לסם, שהשפעתו מתפוגגת תוך יממה, נתפסת כמלהיבה וקוּלית, והמבע הקולנועי בהתאם מאופיין בהיפר-אקטיביות וצבעוניות פסיכדלית.
קופר ודה נירו. התפספסו
יש משהו ילדותי ואף נאיבי, כאשר הסרט מתאר את השפעת הסם כמיידית וטוטלית. כדור אחד – והגיבור עובר טרנספורמציה מוחלטת (הוא אף מפגין שליטה מדהימה באמנויות לחימה על סמך זיכרון מסרטי ברוס לי). האם כל זה נעשה ברצינות או באירוניה? הסרט מתקשה להחליט.
מהר מאוד מתפתל "ללא גבולות" בין שתי עלילות מקבילות. האחת עוקבת אחר הסתבכותו של הגיבור עם גנגסטר רוסי (אנדרו הווארד) ורוצח שכיר מסתורי (תומאס ארנה), המבקשים להניח את ידיהם על מאגר "גלולות הפלא" הנמצא ברשותו, וכן בפרשת רצח שבה הוא החשוד העיקרי. השנייה מתארת את עלייתו המטאורית לגדולה בוול סטריט, שם הוא לוכד את תשומת לבו של טייקון פיננסים השוכר את שירותיו (רוברט דה נירו בסתמי שבתפקידיו).
כאמור, "ללא גבולות", שנכתב בידי לסלי דיקסון ("גברת דאוטפייר"), לפי הספר “The Dark Fields" מאת אלן גלין, ומבויים על ידי ניל ברגר ("אמן האשליות") – לא ממש יודע מה לעשות עם החומרים הללו. בסופו של דבר, נראה שההעדפה היא לכיוון מותחן מן השורה, שאמנם לוכד את הצופה אך בסופו של דבר מותיר טעם של סתמיות.
להיות שם או להיות סם?
לו, למשל, היה הסרט בוחר בכיוון של סאטירה נוסח "להיות שם" של יז'י קושינסקי, על אפס שנהפך לשם דבר בזכות איזה "סם מוח"; או פרודיה על האופן שבו ההתמכרות לאותה גלולה מניעה את הכוחות הכלכליים והפוליטיים באמריקה, והופכת את הגיבור לערפד תאב שליטה ובצע (באחת התמונות היותר מוצלחות בסרט, הוא אף גומע מדמו של אדם מת שהזריק לעצמו מהסם); ואפילו קומדיה צינית שעניינה יצירתה של גבריות מלאכותית, מושלמת, שמבוססת על ידע, כריזמה, מיניות וכוח פיזי.
דה נירו. הגלולה של היום של אחרי
אבל כל הדברים האלה רק נרמזים כאן, מעידים על הסרט ש"ללא גבולות" היה יכול להיות לו, כאמור, יוצריו היו נוטלים את הגלולה שהם עצמם המציאו. הסרט מתקשה לשכנע במהפך שעובר הגיבור,
שנוטש את האספירציות הספרותיות שלו - אף שכישוריו עתה מאפשרים לו להשלים רבי מכר בזה אחר זה - לטובת הברקה הולכת וגוברת בשוק ההון.
זוהי קלישאה של "מהי הצלחה". הוא לא הופך לאדם טוב יותר, חכם יותר, או רגיש יותר, אלא מצליח. ומה שהסרט מנסח בדרכו הפשטנית הוא, שבסיפור הצלחה כזה ישנם צדדים מסוכנים ואפלים.
את התמורות התודעתיות, שחלות בלוזר, מעצב ברגר בצורה מיושנת וקלישאתית למדי. אותיות שמרחפות סביבו באופן שמזכיר את "נפלאות התבונה", הכפלת דמותו של הגיבור המבצע פעולות שונות, קלוז-אפ'ים על פרטי מידע שהוא קולט בזריזות, ותנועה מהירה, ממוחשבת, של המצלמה ברחובות מנהטן. אופן הבימוי הזה רק מעיד על חוסר ההשראה בו לוקה הסרט כולו.
