תו תקן ספרותי של איכות
גם בעידן זה, הגדוש בקליפים, תוכניות ריאליטי וקניונים ענקיים של ספרים, מיטב ההוצאות בישראל ממשיכות ליצור סדרות בוטיקיות של כותרים שמיועדות לעזור לצרכן להתמצא, לזהות ז'אנרים ולבחור ספרי איכות על פי טעמו. רווח נקי לספרות
עולם הספרות המודרני משתנה תדיר, הוא תזזיתי ומגוון. הוצאות הספרים בישראל מוציאות לאור בשנה אלפי ספרי פרוזה מקורית ומתורגמת. אך כיום ניתן למצוא גם ריבוי של סדרות ספרותיות. בסדרות אלו מוצעת פרוזה הנבדלת במובחן משאר יצירות הספרות שמפרסמת ההוצאה, והן מהוות חותם של איכות.
סדרת "נובלה" של הוצאת "כתר" נבדלת בסוגה הספרותית; סדרת "אלדורדו" של הוצאת "כרמל" נבדלת בארצות המוצא של הסופרים; סדרת "הכבשה השחורה" של הוצאת "הקיבוץ המאוחד" נבדלת בהתמקדות בספרות חדשנית ובהוצאת "מודן" בחרו לייחד "סדרה לספרות יפה" כסממן לספרות איכותית. ואלו רק כמה דוגמאות מהשוק העכשווי. ריבוי הסדרות מעלה שאלות: מה המטרה מאחוריהן, מה מרוויחים הקוראים והאם יש להן ערך בתחום הנשלט בעיקרו על רבי-המכר האחרונים.
סדרה בצלם העורך
עורך המבקש לספק לקוראיו מנה של ספרות גבוהה הוא ראובן מירן, סופר ומו"ל הוצאת "נהר". מירן ייסד את סדרת "קלאסי-צרפתי-קצר", המאפשרת, לדעתו, "הצצה ייחודית לעולם הספרות הצרפתית במאות ה-18 וה-19 והיכרות עם יצירות שליחן לא נס, שרובן ככולן לא תורגמו מעולם לעברית ועם יוצרים שאינם מוכרים לקורא העברי".
מירן. שואף לחשוף לקוראים יוצרים ועולמות ספרותיים (צילום: שושי מירן)
מירן טוען כי "סדרה ספרותית היא מכפלת כוח תרבותית ובעלת ערך מוסף להוצאה ולקוראים. היא מעניקה הזדמנות לחשוף לקוראות ולקוראים בני זמננו ותרבותנו יוצרים ועולמות ספרותיים-תרבותיים חדשים ומחדשים". בסדרה זו ראו אור כתבים מאת ז'אק קזוט, פייר לוטי, תאופיל גוטייה, פרוספר מרימה, גי דה מופסאן ואחרים.
"הבחירה בסדרה צרפתית," מספר מירן, "נובעת מטעמו האישי של העורך ומרצונו לחשוף יצירות פרוזה מרתקות שנולדו בתרבות ספרותית חשובה שהשפיעה על העולם המערבי אך אינה מוכרת מאוד בישראל של ימינו. אין סיפוק גדול מקריעת חלון לעולמות חדשים ושיתוף הקוראות והקוראים בהנאה הצרופה המתלווה לשיטוט ספרותי בעולמות חדשים אלה".
יהודה ויזן, משורר ומתרגם, עורך את "דחק לספרות יפה" שהיתה עד לאחרונה סדרה בהוצאת "עמדה". ייחודה של הסדרה הוא בתכנים המגוונים ובחתירה הבלתי מתפשרת לספרות גבוהה. "מנקודת המבט שלי," מסביר ויזן, "הקמתה של סדרה אינה אלא דחף של עורך לאוטונומיה מוחלטת. עורך הסדרה הוא זה המבקש להתפרד מיתר ההוצאה, הוא מקנא לספרים שהוא עורך ואינו מעוניין שאלו יופיעו לצד יצירות פחותות מהן".
"כאשר אני מדפיס את ספריהם של משוררים צעירים, איכותיים ומורכבים כמו ציפי שטשוילי ופטיה פתאח, או את מחזותיה של ננו שבתאי וורג'יניה וולף, מסות של אמנון נבות או את מאמרו של נתן זך, אני עושה זאת בידיעה מלאה כי מדובר ברווח ספרותי נטו, שיתוגמל בהפסד כספי נטו. מי מרוויח? הספרות. וזה מה שחשוב".
על מקומו של העורך מספר ויזן כי "אין ספק שסדרה מסוגה של 'דחק', נבראת בצלם העורך שלה. אין הדבר שולל פתיחות מסוימת, אך בגבולות מאוד ברורים, ובהקשרים מאוד הדוקים למסורת ספרותית מאוד מסוימת אותה אני מקדש. אני מאמין גדול במושג האוטוריטה, זה מוסד שהתמוסס בספרות העברית. העורכים אינם מחפשים עוד, כמאמר ישראל זמורה על גנסין, "להשפיע טעם" ו"לחנך להבנת ספרות טובה". ובאשר לקוראים, אלו שאינם נבערים לגמרי, עוד טורחים לברר את שם העורך או המתרגם, אך זהו מיעוט זעום. הרוב נוהים אחר הבון-טון ומכושפים בידי היח"צ".
ספרים בניחוח מקומי
לאחרונה הושקה סדרת "מקומי" בעריכת המשוררת והמתרגמת טל ניצן, בהוצאת "כרמל". "בעיני לקוראים יש נוחות ועניין בריכוז יצירות בסדרה", מסבירה ניצן, "זאת משום שיש לסדרה קריטריונים וקו של איכות, ונוצר מעין 'הסכם' עם הקוראים, מחויבות להוציא ספרים מעל לרף מסוים. מחויבות כזו לא קיימת, לפחות לא באופן מוחשי ומוצהר כל כך, מחוץ לתחומה של סדרה. וכשלעורך יש חופש אמנותי, מסגרת של סדרה גם מאפשרת הרפתקאות ופרויקטים ספרותיים שלא מתאפשרים בלעדיה".
ניצן. סדרה יוצרת הסכם עם הקוראים (צילום: טלנטהאוס)
מידת מרכזיות שם העורך דווקא לא מעסיקה את ניצן. "מה שמדריך אותי הוא הניסיון למצוא את כתבי היד עם הפוטנציאל הגדול ביותר: להוציא רצף של ספרים טובים. אני לא יכולה לערוך ולפרסם ספר שלא מרגש ומטלטל אותי. לטעמי ולנטיותיי יש משקל משמעותי בעבודה שלי כעורכת, אבל אני לא חושבת עליהם במונחים של 'מרכז'. מה שעומד במרכז בסופו של דבר הם הספרים".
בסדרת "מקומי" ראו אור עד כה שלוש יצירות פרוזה שונות זו מזו מאת אבי גרפינקל, דרור דניאל ואברי הרלינג. על כך מספרת ניצן: "הקו היחידי שמאפיין את "מקומי" הוא התשוקה להוציא מגוון של פרוזה עברית טובה, מקורית, יצירות שישרדו טרנדים ואופנות וישאירו חותם. מעבר לזה אני נמשכת ליצירות עם מבנה עומק הומניסטי. בכל אחד מהספרים האלה יש אמירה הומניסטית שמחזקת את משקלו הסגולי, בעיני זה היסוד שעשוי להפוך יצירה טובה ליצירה חשובה".
אחת הסדרות הוותיקות והמשפיעות ביותר היא "פרוזה אחרת" בהוצאת "עם עובד" שעורכת אילנה המרמן. "יותר מכול חשוב לי לתת בסדרה מקום למגוון עשיר של קולות, רובם ממקומות אחרים, ומקצתם מישראל," מסבירה המרמן. עשרים וחמש שנות קיומה של הסדרה מלמדת, לטענתה "על הרב-גוניות ועל הסקרנות שלי כלפי קולות מיוחדים ובולטים מסוגים שונים מאוד". בין הסופרים שיצירותיהם ראו אור בסדרה ניתן למצוא את פרידריך ניטשה, הנרי ג'יימס, פרנץ קפקא, ברטולט ברכט, נטלי סארוט, איאן מקיואן, ונדיקט ירופייב, כריסטיאן קארכט, יובל שמעוני ודניאלה כרמי.
המרמן רואה בקיומן של סדרות פוטנציאל לתרומה בתחום היצירה הספרותית והגשתה לקהל הקוראים. "עורכי סדרה לוקחים עליהם אחריות אישית-ציבורית כלפי הסופרים והספרים שהם מפרסמים. אם הם מוכשרים ומיומנים וחרוצים דים לממש את האחריות הזאת, יש להניח שהדברים יבואו לידי ביטוי באיכות הסדרה. שכן לא רק הטעם האישי של העורכים מטביע את חותמו, כי אם - במידה חשובה לא פחות - עבודתם על כל ספר וספר. ההשקעה שלהם בעבודה עם המחברים או עם המתרגמים ובהבאת הספרים לדפוס".
הכל עניין של אמון
על מידת החשיבות של סדרה עבור הקהל היא סבורה כי "קוראים ששמים לב לשמות העורכים והעורכות יכולים לכונן יחס אישי כלפי עבודתם, יחס של אמון או אי אמון, יחס של עניין וסקרנות או של אי עניין ואדישות, שינחו אותם בבחירה ספרי הקריאה שלהם. במציאות המודרנית, שהאחריות האישית אובדת בה במידה גדלה והולכת בתוך אוקיאנוסים של אפשרויות, מסחור ומבוכים של אינטרסים, יש לטיפוח הנוכחות והאחריות האישית ערך רב במיוחד".
המרמן, הרואה בספרות "שדה ענקי של יצירתיות, חירות ומעוף ושאר רוח", מכוננת בסדרה בעריכתה עמדה של מחויבות בנוגע לספרות. "אני מציעה לקוראים את המחויבות שלי לספרות כעורכת (וגם כקוראת, כמובן), ומבקשת מהם את המחויבות שלהם לקולה של האמנות בכלל ושל הספרות בפרט: שיוסיפו לטפח את העניין בה, את העמקות והפתיחות שהיא מבקשת מקהלה, גם בעידן הזה, של קליפים ותוכניות ריאליטי ומהומת החיים הדוהרים והדורסים באופן כללי".
השנה הושקה סדרה חדשה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בשם "הספרנית", בעריכתה של הסופרת יהודית קציר, אותה היא מגדירה כסדרה "המתעניינת בביטוי הספרותי והלשוני של נפש האדם, ושואפת לתת במה לקולות איכותיים וייחודיים, גם כאשר הם מינוריים". מטרתה של הסדרה, שבה פורסם ספר ביכורים מאת אילן עמית, "לגלות ולטפח קולות חדשים וכן לתת בית לניסיונות ייחודיים של סופרים שאינם 'חדשים' בהכרח. כמו כל עורך שחתום על סדרה משלו", היא מסבירה, "חובת ההוכחה לגבי איכות הספרים והעריכה מוטלת עלי. עורך שהסדרה שלו הוכיחה את עצמה וצברה מוניטין, יש לשמו ערך מוסף."
עמדתה של קציר מכוונת לראות בסדרות ספרותיות סממן של איכות, העומדת אל מול הפיכת הוצאות הספרים ובמיוחד חנויות הספרים ל"סופרמרקטים ענקיים שההיצע בהם הוא עצום. החלוקה לסדרות יוצרת נישות 'בוטיקיות' וכך לצרכן-הקורא קל יותר להתמצא, ולזהות ז'אנרים, טעמים וסופרים על פי הסדרות. ככל שסדרה מתפתחת ומוכיחה את עצמה כאיכותית או רווחית היא צוברת מוניטין, ואז מרוויחים כולם: החנויות, המו"ל והסופר מוכרים ומרוויחים יותר, הסופרים שמצטרפים לסדרה נהנים מיוקרתה, והקונה חש שרכש 'מוצר' איכותי ובעל מוניטין".
אולמרט. תו תקן של איכות (צילום: ינאי יחיאל)
דנה אולמרט ערכה בעבר את סדרת "ספ" בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", וכיום עורכת את סדרת "מקור" ב"אחוזת בית", שהוציאה לאור עד כה את ספריהם של יעל נאמן ועידו אנג'ל ואנתולוגיה של נובלות. "סדרות נועדו כדי לאפשר להוצאה ולעורכים להבליט הקשר או קו עריכתי מסוים: לסמן ספרי ביכורים וספרי 'דגל'", היא מספרת.
"עד לפני כמה שנים היו סדרות שהפכו למותג, וקוראים התייחסו אל ספרים שהופיעו במסגרתן
כאל ספרים שיש להם 'תו תקן' של איכות. היום יש סדרות רבות ואני מניחה שעבור רוב הקוראים השיוך לסדרה מסוימת הוא לא העניין המכריע, אלא הסופר, הביקורות ובעיקר המבצעים".
"לסדרת "מקור" יש יעוד: להוציא לאור ספרים של סופרים צעירים שהעברית היא שפת היצירה שלהם. אני קוראת הרבה כתבי יד בתקווה למצוא קולות חדשים ומרתקים שטרם זכו להכרה; כותבים שהכתיבה היא עבורם צורך והכרח והם מפגינים כישרון ובשלות ויש להם סיפור טוב לספר. כמובן שכל ההכרעות השיפוטיות הללו נשענות על הטעם שלי ועל שיקול הדעת שלי. אני מניחה ששם העורך לבדו, הוא לא הגורם המכריע בהחלטה של קוראים לקרוא ספר מסוים, אבל כאשר ספר זוכה להמלצות ולביקורות טובות - ומסתבר לקוראים שהעורך של הספר הוא מישהו שמבחינתם מזוהה עם איכות, השם עשוי בהחלט לעודד לקרוא".
