גיבור הולך לאיבוד

סיפור מכיל, כמעט תמיד, משהו ממהותו של הסופר. גם אם מדובר במעשייה מוכרת שנכתבה לפני שנים רבות, הרבדים בהם יתמקד המספר יכולים לגלות מה מטריד את נבכי נשמתו. עם זאת, מעטות הפעמים בהם סופר מצליח להעביר בחדות מדויקת את מה שבליבו, ואפילו לתת כותרת מתאימה שקולעת בדיוק למצב בו הוא נתון.

• בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
• הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
  

"המבוך האבוד", ספרו החדש של וויל אדמס, הוא הסתבכות של גיבור בתוך-סופר-בתוך-גיבור, עם דמויות שכבר אין מה לעשות איתן ועלילה שמחפשת את עצמה בין עקבות האבק הארכיאולוגי שעולה משברי כדים וסיפורים.

גיבור-בתוך-סופר-בתוך-גיבור. "המבוך האבוד" (עטיפת הספר)

אדמס הוא כוכב עולה, ספרו הראשון, "הצופן האלכסנדרוני", היה להצלחה בן-רגע, או ככה לפחות נעים לחשוב. אבל למעשה לקח לו 12 שנים עד שהצליח למצוא הוצאה לאור שתסכים לפרסמו. משם, הדרך לרשימת רבי המכר היתה קצרה, וגם הספר השני, "צופן הפרעונים" הצליח לא פחות.

אינדיאנה ג'ונס מעט מקרטע

במרכזם של הסיפורים עומד דניאל נוקס, סוג של אינדיאנה ג'ונס שממש לא רוצה להיות במרכז העניינים, אבל תמיד מסתבך בצרות כאלו שמובילות אותו לקברים עתיקים, אל סודות שמאיימים לפרק אימפריות ואל המון אוצרות ששווים הון - גם חומרי וגם נפשי. סוד ההצלחה של ספרו הראשון של אדמס נעוץ בתזזיתיות של האירועים. גם כשהגיבורים רצו בתוך מבוך קטקומבות, אפשר היה להתרגש איתם, העלילה סחפה אותך פנימה, ואי אפשר היה להניח את הספר מהידיים.

אבל, בינינו, כמה אפשר לטייל בין ציורי קיר עתיקים, לריב עם שודדי קברים ולנסות, על הדרך, לספק פיסת היסטוריה שבשיעורי בית הספר הרדימה אותנו תוך שניה? זה עובד לאדמס עם שני הספרים הראשונים, אבל בשלישי זה כבר מקרטע.

לבחור דמות אחת ולהתבסס עליה במשך עלילה שלמה זה יכול להיות רעיון מוצלח, אם הדמות שלך עשירה דיה, ועמוסה במספיק בעיות נפשיות כדי שהשדים הפנימיים שלה ייצרו סיפור מהנה. אך ברומן החדש, דניאל נוקס נשאר כשהיה בספרים הקודמים: אין בעיה להתאהב בו, לכאוב איתו וגם לשחרר אנחת רווחה כשהוא פוגש את גייל אהובתו. אין בעיה גם לדפוק את הראש בקיר כשהוא לא מצליח להבהיר לה, כמה הוא אוהב אותה.

אבל כמו בכל סרט הוליוודי, שכמעט אף פעם לא מראה מה קורה אחרי ששני הגיבורים בו מתאחדים באהבה גדולה - כי את מי זה מעניין המריבות על מי יעשה כביסה ולמה לא הכנת משהו לאכול ומי יביא את הילדים מהגן - אחרי ההתאהבות הנפלאה ומציאת איזה אוצר גדול, פתאום זה כבר לא כל כך מעניין מה קורה הלאה.

הבהלה לזהב

"המבוך האבוד" מספר את סיפורה של גיזת הזהב. פיסת היסטוריה שיכולה ללמד אותנו על החיים לפני המוני שנים ודרך התנהלות העולם על פי האמונה באלים כועסים, בלי לדעת שבחצר האחורית יש להם הר געש פעיל וכשהאדמה רועדת זו פעילות סיסמוגרפית ולא קרקורי בטן של האלה הגדולה.

הגיזה היא גם הכבוד האבוד של הגיאורגים והדרך להשיג את השלטון בעם שמאמין בכוחם של אוצרות עבר. נוקס מסתבך, בלי להתכוון כמובן, עם צאצא אכזרי ביותר למשפחה גיאורגית שמחפשת להדיח את נשיא ארצם ולתפוס את מקומו.

בין מרדפי מכוניות, הסתבכות עם המשטרה המקומית, חבר טוב שכמעט מת ודאגתו הגדולה לאהובתו, נוקס מצליח, ממש במקרה, להשתחל לתוך מערה סבוכה שבה מסתתרת הגיזה ועוד המון אוצרות, כמובן. הוא יחטוף מכות, יעבור עינויים קשים, ינסה להבין למה לכל הרוחות כל זה קורה לו ועדיין יצליח להתחמק ממכת המוות עד הסוף המוזר מעט.

אם נשים את האצבע על הבעיה הכי גדולה של הספר, נגיע לעובדה שדניאל נוקס כבר לא מרגש

כמו שריגש בספר הראשון, ונדמה שאדמס מודע לזה - ולכן ממציא אויבים אכזריים ביותר, כמעט הורג את חברו הטוב כבר בהתחלה (וכך מוותר על אוגוסטין, דמות ססגונית ומקסימה) ואפילו - זהירות ספוילר - מחסל את זוגתו גייל. עד כדי כך מבין אדמס שזוהי סוף הדרך ואפילו ממציא לנוקס זהות חדשה (על כך סביר להניח נקרא בספר הבא), וכך למעשה, מוותר על הגיבור האהוב שלו, זה שהביא אותו לגדולה.

בעיה נוספת היא התחושה שהספר כתוב כאילו הוא כבר מוכן להפוך לסרט קולנוע - הריצה ממקום למקום, הנגיעה השטחית בארכיאולוגיה והמרדף אחרי סוף שיוביל להבטחה להמשך - טו בי קונטיניוד בפרק הזה - כל אלו לא עושים טוב לעלילה. קשה ליהנות מהספר, בעיקר כשהוא לא מכריח אותך להתיישב ולקרוא אותו באחת, קשה לזכור מה היה בפתיח ורק בסוף אתה לפתע נזכר שכבר קראת משהו על הגופה ההיא, זה היה איפשהו בהתחלה, אבל אתה לא ממש זוכר איפה.

קשה לומר מה כן היה מצליח להפוך את ה"המבוך האבוד" לעוד ספר מרשים שמתאים להיות רב-מכר, אולי הטעות היתה מלכתחילה בדמות שאין לה היסטוריה משלה, הרי לכל מאיתנו יש ארכיאולוגיה פנימית בצורת חוויות עבר. חבל שדניאל נוקס רק מחפש אחר עולמות אחרים אבודים ולא מגלה לקוראים קצת יותר, מה קורה אצלו בפנים.

"המבוך האבוד", מאת ויל אדמס. הוצאת ידיעות, 406 עמ'