ספרים ספורטיביים על הסכין

ספורט קיים לא רק סביבנו, אלא משתקף גם באמנות, בספרות ובשירה. איך כותבים עליו? מאיזו נקודת מוצא? מדוע כותבים עליו? וכיצד הוא מתקשר לחווית הקריאה? בחרתי להמליץ על חמישה ספרים שאני אוהבת במיוחד ונוגעים בספורט מהיבטים שונים. ויש גם שיר לקינוח.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", מאת הרוקי מורקמי

המרתון הוא המרוץ המסופר ביותר (וייתכן, ענף הספורט המסופר ביותר). על פי הערכות כאלה ואחרות, אוכלוסיית רצי המרתון בעולם מונה כעשרה מיליון בני אדם. קיימים אינספור יומני ריצה שבהם מתארים רצי מרתון את הריצה המיוחדת הזו, את האימונים והשיטות, פורשים את משנתם, או מתארים מחשבות ותחושות. מורקמי הוא מקרה מיוחד. נובליסט שהוא גם אצן מרתון מזה ארבעה וחצי עשורים. וזו סיבה טובה כמובן לקרוא אותו.

נובליסט, שהוא גם אצן מרתון. מורקמי (עטיפת הספר)

אצנים, כותבים, וקוראים בכלל, ימצאו עניין בשתי הפרספקטיבות. מורקמי סוקר לאורך הספר תחנות שונות בחייו כאצן (וכסופר). מדוע התחיל לרוץ (בתקופה שבה הפך לסופר ב"משרה מלאה"), המרתון הראשון במסלול ההיסטורי ממרתון לאתונה (שאותו עשה בכיוון ההפוך), דרך מרוצי המרתון של בוסטון וניו יורק ועד לאולטרה מרתון (המטורף מכולם בעיני) והטריאתלון. הרומן מתאר את המאבק בין הגוף והנפש כמו גם שיתוף הפעולה ביניהם, ואת ריצות האימון קבועות המסלול כנקודת מוצא תיעודית.

בשלבי המרוץ המתקדמים מתאר מורקמי חוויה שאיני מצליחה לחשוב עליה אלא כעל פרק זמן מסויים של מוות תוך כדי ריצה. את שם הספר שאל מורקמי מקובץ הסיפורים של קראבר - המילה אהבה התחלפה בריצה. רציתי להחליף אותה לרגע שוב במילה "קריאה", כי עבורי גם קריאה היא פעמים רבות סוג של מרתון. כקוראת, היה שווה לרוץ עם מורקמי.

"הנבחרת", מאת זיגפריד לנץ

מתוך קובץ הסיפורים: "אינשטיין חוצה את האלבה ליד המבורג"

אל קובץ הסיפורים הנפלא הזה התוודעתי בגיל 16, בספריית בית הספר, והוא גרם לי התלהבות בדומה לתיאורים של אוהדי ספורט. מאוחר יותר, נאלצתי לקנות אותו פעמיים לפחות, משימה לא קלה. אולי הגיע הזמן שיהיה בחנויות. בינתיים תוכלו לצאת למסע בין ספריות או לחפשו בחנויות יד שנייה. "הנבחרת" הוא סיפור המתרחש כולו על המגרש תוך כדי משחק.

אני מודה, ככל הנראה עקב ידיעותי המועטות בספורט באותם ימים, חשבתי במשך תקופה שמדובר בסיפור על קבוצת כדורגל, אבל הסיפור הוא על נבחרת כדוריד המגיעה לבודלסבאך- עיירה קטנה בגרמניה המפורסמת בזכות שני דברים: הריבה שלה וקבוצת הכדוריד שלה - כדי לערוך משחק גומלין נגד הקבוצה המקומית ולמחות את ההפסד שהפסידה לה במשחק הקודם.

קלאוס קרנר, שחקן יוצא דופן ביכולותיו, אך גם בהתנהגותו הבלתי צפוייה, מוחזר על ידי מאמן הנבחרת לאחר הפסקה ממושכת על מנת לשפר את סיכוייה לנצח בעונה החדשה, למרות חששותיו של האחרון. זהו סיפור יפה המתאר משחק שלם משתי נקודות מבט המופיעות לסירוגין - האחת של קרנר עצמו והשנייה של אחד השחקנים האחרים בקבוצתו - עד שלקורא מתחשק להניע את ראשו מצד לצד.

"או זכרון-הילדות", מאת ז'ורז' פרק

זהו נסיונו של פרק (קרוב רחוק של י.ל.פרץ), שבעודו ילד קטן, איבד את הוריו במלחמת העולם השנייה, לספר את סיפורו האוטוביוגרפי של מי ש"אין לו זכרונות ילדות" ושסיפורו האישי נכרך באופן בלתי נמנע בסיפור השואה הקולקטיבי. "מלאכת זיכרון", שהיא בלתי אפשרית ומחוייבת בעת ובעונה אחת. החובה לזכור את מה שאי אפשר להבין - אני כותבת את הדברים האלה בנימה אישית כי זו תמצית ההרגשה שזכורה לי מנסיעתי לפולין בגיל 16, במשלחת הנוער השנייה שיצאה לשם כשהיה עדיין משטר קומוניסטי ולא היו טיסות ישירות - עברנו וחזרנו דרך פריז. צילמתי לאורך כל המסע.

בדיעבד, כשהסתכלתי באלבום היה עלי להודות שהתמונות היחידות שאני מסוגלת להבין באמת מה צילמתי בהן היו מגשי פירות הים שהוצגו בפתחי המסעדות בפריז, או הסקייטבורדים ברחבת האייפל. שלל הטכניקות הספרותיות שפרק פיתח ושכלל, כמו הושחזו בספר הזה לכלי משחית, כדי להתמודד עם "חוסר היכולת לספר את הסיפור האוטוביוגרפי האמיתי".

כך למשל הוא משחזר (בחלקו הראשון של הספר) את זכרון הוריו באמצעות טקסט שכתב כשהיה נער, שנקטע בלי הפסק בהערות שוליים-תיקונים לאי דיוקים שנפלו בעובדות ולמרות זאת, חייב הטקסט המקורי להישאר כמות שהוא. ובין נסיון שחזור כזה לאחר, מופיע סיפור מקביל כמו לקוח ממותחן-סיפור היעלמותו המסתורית של גספאר ווינקלר, בנה של פעילת הצלב האדום ששמו ניתן ל"גיבור המותחן" בתקופת המלחמה כדי להסוות את מוצאו ולהציל את חייו.

הספר הזה לא קל לקריאה, ולא מהסיבות שבדרך כלל. נדמה לפעמים שפרק עושה הכל כדי לשבור את רוחו של הקורא, להקשות על הקריאה בטלטול בין סגנונות ובשבירת כל צורה אפשרית. להשאיר אותו חסר אונים וחסר רגש. באמת לא התכוונתי להשתמש כאן בדימוי ספורט כלשהו לגבי הקריאה, אבל בשלב מסוים היתה לי הרגשה שאני מטפסת בצוק תלול בידיים חשופות, צוק שאין לו סוף ותכלית.

התחלתי לחשוב על נקודת החילוץ היחידה שלי - הנקודה שבה ייגמר הספר ובד בבד, תהיתי למה טיפסתי הנה בכלל ושנאתי כל רגע. ועל רקע זה הופתעתי כשברגע האחרון כמעט, הגיע לפתע חילוץ אחר לגמרי. כאילו היה זה זכרון הילדות של פרק שחולץ. זכרון אותו הצליח לבודד ולנקז לתחושה אחת בהירה וחזקה - הרצון להתנגד לכל צורה של דיכוי וטוטליטריות באשר היא. ולתחושה אפשרית נוספת, שהרצון הזה, הוא הממואר האמיתי.

"העולם על פי הכדורגל", מאת פרנקלין פוייר

שתי סיבות גרמו לי לנסות לקרוא ספר על כדורגל. אחת. עם שם כזה, חשבתי, יש סיכוי טוב שזה ספר משעשע. חוץ מזה הפתיחה מצאה חן בעיני: "אני שחקן כדורגל מחורבן". פרנקלין פוייר הוא עיתונאי אמריקני שבמשך 8 חודשים ערך מסע במסגרתו ביקר במועדוני כדורגל ברחבי העולם, צפה במשחקים וראיין דמויות רבות, בנסיונו לברר כיצד השפיעה הגלובליזציה על עולם הכדורגל, ומה אפשר להסיק מכך על מידת הצלחתה.

"אני שחקן כדורגל מחורבן" (עטיפת הספר)

אבל באותה מידה, פוייר הוא עיתונאי שהצליח לקחת חופשה מעבודתו כדי לצאת למסע הרפתקאות. ובאמת זה ספר מקיף ורבגוני, רציני בעובדותיו, אך משעשע באופיו (אם כי יש בו גם סיפורים על אלימות איומה שאינם משעשעים כמובן בכלל, שלא באשמת המחבר). מועדון הכוכב האדום בסרביה שאוהדיו הפכו למיליציות רצחניות בזמן המלחמה, קבוצות כדורגל באירלנד וסקוטלנד שאוהדיהם נוהגים לצעוק דברים איומים, לרוב בלי להתכוון אליהם באמת.

סיפורי הקבוצות היהודיות (הכוח וינה, מטק) והכאילו יהודיות (אייאקס, טוטנהאם), ברזיל ששחקני הכדורגל שלה רואים חזיונות דתיים כשהם מבקיעים שערים. ועד לאיצטדיון בטהרן שנשים בבגדי גברים מתגנבות אליו לצפות במשחקים. הפרק האחרון מוקדש לארצות הברית, שם מתואר המשחק כחביב על היאפים הרואים בו משחק מעודן לעומת הפוטבול ההמוני בעיניהם. נזכרתי בסוויפט.

"במרכז הספורט הגדול", שיר מאת יהודה עמיחי

"חרדה של ילד לבית ספר חדש

וחרדה של עם לאלוהיו החדשים

היו בי כשנכנסתי דרך שערי הזכוכית

לאולמות הזוהר.

ליד מרימי המשקל המזיעים וליד המתאבקים

הנאנחים על המזרן. אי אפשר לעצור אותן.

יש להן סרטים צבעוניים במצח

כדי לראות בלי מפריע

אחרית ימים ונבואות הזוהר.

בין קירות לבנים וגבוהים

הן הופכות כאבי נפש לכאבי גוף

וכאבי גוף לתשוקת נצח.

ההתעמלות שלי הרמת זרועות בגעגועים

וריצת רגלים להרע

ופרפורי גוף מצד אל צד ללא מנוח

אני נאבק עם עצמי ונאנח,

הלחצים של חיי עושים לי עיסוי

ומכות הגורל חובטות בבשרי העודף,

חדר הזעה הוא יומי

וחדר המכשירים הוא לילי

והמשקלות הכבדים שאני מרים ברעד רגלים

הם המילים.

אבל עיני לפעמים רואות

את המתעמלות האלוהיות

בזוהר אחרית הימים".

בימים אלה ראה אור הרומן הראשון של זהר פרידמן, "מרתון", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.