כל העולם במה: תיאטרון נודד עם יבגניה דודינה

ביום העצמאות ה-61 ראינו אותה בהר הרצל מדליקה משואה עבור תרומתה לתיאטרון, כשברזומה שלה אין ספור תפקידים ראשיים בהצגות ("מדיאה"), סרטים ("קרקס פלסטינה") וסדרות בטלוויזיה ("מרחק נגיעה" "בין השורות"). יש המשווים אותה לחנה רובינא האלמותית שדודינה גילמה את דמותה בסרט "היה או לא היה", ועל תפקיד זה זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל הקולנוע היהודי בוורשה. בקרוב נראה אותה בסרט "לא רואים עלייך" שזכה בפרס מטעם השופטים בפסטיבל ברלין האחרון.

דודינה, שהיתה כוכבת תיאטרון "הגשר" במשך 17 שנה, גונבת כיום את ההצגה ב"הבימה" בהצגה "מסילה לדמשק", ועליה זכתה בפרס השחקנית המצטיינת. כוכב על שמה הוטבע בשדרות הכוכבים בפסטיבל הסרטים בחיפה, אז יצאנו למסע עם כוכבים בנופי השרון שקשורים בתיאטרון חייה.

אגדה אורבנית (שורשים מהחיים)

"אני חיה חיים אורבניים בלב תל אביב. מתגעגעת לטבע בעיר הולדתי מוגילב שבבלארוס. גרתי בבית גדול עם גינה. מהחלון נשקפו יער, נהר, פסי רכבת. הייתי מטיילת שעות ביער וקוטפת פטל, פטריות, פרחים. באוויר היה ריח חזק של עצי תפוחים.

"מאז שעליתי לארץ לפני 20 שנה, הנופים היחידים שאני רואה הם מחלון האוטובוס, בדרך להצגות. שמחתי על ההזדמנות לצאת לטבע בתחילת האביב, להתנתק מהעיר. לראות ירוק בעיניים, שקט שמאזן את הנשמה.

"בעיר הולדתי היתה שדרת עצים, כמו זו המדהימה שהגענו אליה במושב ביתן אהרון (גישה מכביש 5710, ג.מ) בשרון. שדרת פיקוסים משני צידי הכביש, עם שורשים מסועפים כמו החיים. אני אוהבת להתקרב לעצים, להיצמד אליהם ולשאוב מהם כח. בילדות טיפסתי על עץ לקן סודי, עם חבורה של ילדים רומנטיים כמוני, שהיו ממציאים סיפורים ומביאים אליו את האוצרות שמצאו".

"אוהבת להתקרב לעצים". שדרת הפיקוסים בביתן אהרון (צילומים: גילי מצא)

פרחי געגוע (אוהבת - לא אוהבת)

"איזה כיף להשתרע על מרבד חרציות, שהשמש לוהטת ומלטפת את הפנים. יש פרח רוסי בשם lutik שדומה לחרציות, בצבע ובצורה. בילדות אהבתי לקטוף בעיקר 'סבא' של סביונים, לנשוף בהם חזק ולבקש משאלה.

"פרחים כמו חרציות עושים לי צורך לתלוש להם עלים ולשחק ב'אוהבת, לא אוהבת'. בשנים האחרונות עשיתי על המשחק ילדות וריאציה של 'יקרה, לא יקרה' לפני דברים חשובים בחיים.

"היום היה לי מבחר גדול של פרחים לשאול שאלות וגם להזכר בכאב גדול, שקשור בפרחים. לפני שנה צלצל אלי יעקב כהן, שהיה איש יחסי הציבור של 'הבימה' וחבר אישי ואמר שיביא לי פרחים. אמרתי לו 'עזוב, ביום אחר'. יומיים אחרי, מצאתי את עצמי מניחה פרחים על קברו, אחרי שמת בשינה, מוות של מלאכים. אני מתגעגעת אליו".

רכבת החופש ( קרון מההצגה )

"נדהמתי שראיתי את קרון הרכבת הזה, באמצע שמורת הטבע של 'ביתן אהרון' ו'בית ראשונים'. כאילו נלקח מהפוסטר של ההצגה "מסילה לדמשק", שכתב הלל מיטלפוקנט וביים אילן רונן על תקופת המנדט הבריטי. אני משחקת גיבורה קוסמופוליטית והסתבר לי שהקרון הזה, שימש את הצבא הבריטי בראשית שנות ה-20 וגם את המלכה ויקטוריה בביקורה בארץ.

"רכבות בילדות היו עבורי כרטיס למימוש החלומות שלי. בגיל 15, ברחתי מהבית ונסעתי ברכבת למוסקבה כדי ללמוד תאטרון. חטפתי רגליים קרות באמצע הדרך וחזרתי. שנה אחרי התקבלתי לאקדמיה הממלכתית במוסקבה. האסוציאציה נשארה צרובה, בין רכבת לחופש".

המלכה ויקטוריה נסעה בקרון זה ששימש את הצבא הבריטי בימי המנדט

כוח סוס (אנה קרנינה)

"בלב פרדסים, באזור שנראה חו"ל, נמצאת חוות הסוסים 'ביתן אהרון', ובית הספר לרכיבה 'צהוב ירוק'. אי אפשר שלא להתפעל מהיופי והעוצמה של סוסים. בהצגה 'אנה קרנינה' ששיחקתי ב'הבימה', הסצנה הכי משמעותית קרתה בהיפודרום. המאהב של אנה רוכב במרוץ סוסים ונופל מהסוס. היא מתעלפת, בעלה חושד והיא מודה ברומן.

"אנה נסעה למאהב שלה, ורונסקי, בכרכרות שהיו כמו קרון נוסעים, בשונה מזו שהצטלמתי בה בחווה, פתוחה ומיועדת לטיולים משפחתיים".

בכרכרה כמו אנה קרנינה בדרך לוורונסקי המאהב

קוראת בקפה (הפוך עם פרחי שדה)

"ב'רואה בקפה', במושב כפר הרוא"ה (בלב עמק חפר), ישבתי למרגלות עצי תפוז ומרחבים ושתיתי את הקפה שלי, שחור. מסתבר שעצי התפוזים האלו הם משנת 1936 והמקום מנוהל על-ידי הנכדים של המייסדים.

"הייתי רוצה לחיות ככה, לקום בבוקר לריחות של טבע, עצים, שדות. זה היופי של ישראל, שיש בה הכל מהכל. מדהים לגלות במרחק 40 דקות מתל אביב, עולם אחר. מוח של שחקן זה כמו כספת. שולף זכרונות, נופים, ברגע שצריך. מה שראיתי היום נצרב בתודעה ויעלה איתי לבמה".

ריחות של טבע, עצים ושדות. ב'רואה בקפה'

מים שקטים (חופים הם לפעמים)

"הדבר שאני הכי אוהבת בחורף זה את הים. לשבת בו לבד עם כוס קפה והמחשבות שלי. את מה שבא לראש מעיפה הרוח ועושה סדר. אני לא בן אדם שמדבר הרבה, שומרת את האנרגיות שלי לבמה.

"שתיקה בעיני מרפאה את הנפש. הגענו לחוף בנחל אלכסנדר שבו הנחל מתחבר לים, מקום קסום. כשישבתי על אבן, נזכרתי בשיר 'אנחנו בתזמורת רק תווים' של המשורר אברהם סוצקבר: 'ביללת-חדווה, ראה השחפים הלבנים, הם מתמסרים לעננים בקצף ים עד כלות'".

מים שקטים חודרים עמוק: שתיקה מדיטטיבית לפני הרעש הגדול

תמונה שווה אלף מילים (תמונה במקום מילים)

"אני אוהבת לבקר בגלריות, לראות אמנות. זו השראה עבורי. בגלריה 'גבעון' בגורדון 35, שתי דקות הליכה מהבית שלי, נפתחה תערוכת צילומים של גדי דגון, שתיעד את עבודתו של הבמאי והמחזאי חנון לוין, במשך 22 שנה.

"גדי צילם את רוב ההצגות שבהן שיחקתי בתאטרון 'גשר'. הוא צלם תיאטרון מהטובים שיש, ולפי התמונות שלו ממש אפשר לחוש את ההצגה. הייתי שמחה לשחק חנוך לוין. בצילומים מופיעים שחקניו הקבועים של לוין, זהרירה חריפאי, יוסף כרמון, תיקי דיין ואחרים.

"הכי ריגשה אותי תמונה של ישראל דמידוב, כליצן, שהיה הפרטנר הקבוע והאהוב עלי. היה ביננו חיבור נדיר. בקרנית העין, היינו מגלים דקויות של ניואנסים ועפים ביחד".

"לפני שעליתי, באתי לארץ עם הבמאי יבגני אריה, חודש לפני מלחמת המפרץ. התיאטרון הראשון שהופעתי בו היה 'הבימה'. כאשר התחלתי לשחק בו לפני ארבע שנים, הוא יצא לשיפוצים ומאז הפך ל'פיל לבן'. אני כבר מתה לחזור הביתה ולהופיע בו. ארבעה אולמות, כאשר הראשי בן 900 מקומות, מזכיר לי את האולם של תיאטרון מייקובסקי במוסקבה.

"מרגש אותי לבקר בקודש הקודשים הזה, רגע לפני שייכנסו אליו לשגרת הופעות. לשמוע את רעשי הקידוחים, לראות פיגומים, כסאות עם ניילונים, או אולם נטול כסאות עדיין. המקום הזה קיים 90 שנה.

"הקירות האלו, שמהם נשאר רק אחד מקורי, ספגו וראו כל כך הרבה. לפני חודש ביקרתי פה עם גילה אלמגור וליה קניג והן היו מוצפות בזכרונות. יש משהו בר חלוף, במקום היום, שלא יראה ככה מחר, או עוד חודש, כמו המהות של התאטרון. לתפוס את הרגע".

"יצא לשיפוצים ומאז הפך ל'פיל לבן'". הבימה

• לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים "