על חדש ועל ישן

יוסי שור, המשנה למנכ"ל ביקבי ציון, הוא הבעלים של יקב 1848 החדש, שמבסס את עצמו על סיפורה של משפחת שור, ותיקת היקבים בארץ ישראל. היינן הוא צביקה שור, בן דודו של יוסי, שפורש מיקבי ציון. הרעיון, אומרים בני המשפחה והמנכ"ל, רונלד מוגנדורף, הוא לייצר יינות איכות בוטיקיים, ושהיקב יהיה נפרד לחלוטין מיקבי ציון ולא מזוהה איתו. בינתיים הוא חלק מהיקב, ממש כמו "המערה" של בנימינה, נניח. כל הקף הייצור שלו בשלב זה הוא כ-20 אלף בקבוקים, והוא מייעד את המכירות לחנויות יין, מסעדות ומעט לייצוא.

הכרמים היעודיים ניטעו לפני כמה שנים, באזור חבל התענ"כים ותבור, בגובה של כ-600 מטרים. נטועים בהם זנים אדומים רבים ועוד שני זנים לבנים - שרדונה ושנין בלאן. הראשון מיועד בינתיים ליין לבן (שעדיין בחביות), וליין קינוח.

ליקב שלוש סדרות בלבד: יין לבן יבש (שרדונה), ריזרב (128 ₪) ו-ספיישל ריזרב (228 ₪). מנקודת מבט צרכנית, נראה לי שקביעת מחירים כל כך גבוהים ליינות של יקב חדש היא פשוט מקוממת. הרצון של יוסי שור ושותפיו הוא ליצור משהו איכותי, ארטיזנלי, ואני בטוח שיעשו את זה: יש להם כל הכלים, האופי והיכולת. מצד שני, ליין עדיין חסר לא מעט כדי להיות יין ברמת מחיר של 25-45 יורו.

באותה הזדמנות, אני מרשה לעצמי מילה על עיצוב התוויות, והלוגו, גם בגלל שאנשי היקב עשו מהעניין 'צרמוניה' שלמה: אני לא יודע מה יש למעצבים מסוימים, ולמה הם נלחמים בצרכנים - הלקוחות שלהם. התוויות הקדמיות מינימליסטיות, בשחור ובבורדו כהה, וממרחק המדף פשוט אי אפשר לדעת מה שם היקב. אני משאיר לכם להחליט אם אתם רוצים לקרוא ולהבין מה שכתוב בתוך הלוגו, שמעוצב כמעין פיליגראן טיפוגרפי, אבל התווית האחורית לחלוטין לא קריאה. גרוע עוד יותר הוא המצב מבחינת הצרכן, שמנסה להבין מהו הערך הקלורי של היין, למשל, או ריכוז האלכוהול שלו. צריך עיני נץ צעירות לשם כך, ולא עיניים של בני 40 פלוס. לדעתי יש חוק בעניין הזה, כמו שאומרים, רק שלא מתחשבים בו. שאר המלל, זה שמספר על היקב ועל הכרמים גם הוא לא מי יודע מה קריא, אבל זה כבר עניין שיווקי-תדמיתי, שלי הוא ממש לא משנה אם קריא או לא.

לסיום, אם תחליטו כבר לקחת בקבוק 1848 ביד, הרימו אותו במלוא הכח: הוא כבד, כבד מאוד. באירופה - בבריטניה במיוחד - כבר לא מוכנים לקבל יותר בקבוקים במשקל כזה, בגלל הפגיעה שלהם באיכות הסביבה. לתשומת לב קברניטי היקבים, בכלל.

1848 שרדונה 2010

(דוגמת חבית) יין ללא תסיסה מלולקטית, כדי לשמור על חמיצותו, עם יישון בחביות של 400 ליטר. מאוד חומצי וקריספי - ממש 'מכה' בפה מבחינה זאת, ומזכיר יותר סוביניון בלאן מאשר שרדונה. מתחמם, ומוציא יותר ריחות מתוקים, אבל לא מאוד ארומתי. הסיומת קצת מינרלית, אלכוהולית וטאנית מהחמיצות הגבוהה, ויבשה. עדיין לא איתנו, אבל כשיצא לשוק, מתחייבים ביקב, תקבלו עודף מ-100 ₪.

1848 ריזרב 2007

כרמים בוגרים באזור התענ"ך. היין עבר יישון נפרד זנים-זנים ואז עבר לחביות ליישון נוסף, אחרי הממסך (25 חודש בסך הכל) ויישון בבקבוק. 14% אלכוהול, שדי מורגש. הפה חלק - חלש מאוד במתקפה, ונעדר חמיצות מספקת. הטאניות גבוהה מאוד ומלווה לאורך כל היין. קצת מינרליות בסיומת. 87% קברנה, 10% מרלו והיתר פטיט סירה. יין-בוסר, לדעתי, ולא מצדיק את המחיר.

1848 ספיישל ריזרב 2006

היין עבר 12 חודש התיישנות כזנים נפרדים ואז 18 חודש כיין, בחביות חדשות, רובן ככולן. ממסך של קברנה סוביניון (78%) ופטיט סירה. לדעתם של אנשי היקב הבציר (2006) היה יוצא דופן ומצוין, ולכן ייעדו חלק מהענבים האיכותיים ביותר כבר לפני חמש שנים לסדרה הגבוהה של היקב.

האף טוב, פירותי מאוד, עם לא מעט עץ. זהו יין מעניין, בעל גוף טוב וחמיצות מאוזנת וסיומת טאנית. הוא התגלה כמלווה מצוין למנות בשר כבדות, והתמודד איתן בכבוד רב. 228 ₪? לא בטוח שהייתי משלם, אבל איש-איש וכיסו, בימינו אנו.

ספיישל ריזרב (צילום: איציק קנטי) 

כשנתיים שלא ביקרתי ביקב 'קלו דה גת', והעניין דרש רענון של הזכרון ושל היינות. אין הרבה מה לחדש בתחום היקב: המגוון הוא פחות או יותר אותו מגוון - למעט תוספת של יין אחד - האיכות אותה איכות וסגנון היין נשאר כמו שהיה, פירותי ו'עולם חדש'.

כרגיל, מי שמעוניינים בשורה התחתונה, אלה יינות טובים, ברמה בינלאומית ובמחירים שהם לפעמים ברמה כזאת, ולפעמים קצת גבוהים מדי. יינות הסירה והשרדונה מובילים את הרשימה, עם מרלו טוב מאוד.

שנסון 2010

בלנד של שרדונה, סמיון, שנין בלאן, ויונייה. אף טרופי, מתקתק מעט, עם גוונים פלוראליים. סיומת מתקתקה יבשה קצת, עם חמיצות מצוינת. כ-90 ₪.

שנסון אדום 2010

היין הזה יוצא השנה לראשונה, בצמוד לשנסון הלבן, ומאותו בציר. גוון אדום כהה לבלנד זה, שהוא מרלו, סירה ומורבדר. שלושה חודשים בחביות משומשות. במתקפה: מלא אנימליות - הסירה ככל הנראה מאוד בולט. בהמשך הוא נרגע קצת, ומקבל טיפה ירקרקות קלילה. הפה מעט קל יותר ממה שהאף אולי מרמז: גם הוא קצת פירותי יותר ומעט מתחנף יותר ממה שמכירים בדרך כלל בסגנון של היקב. הוא טאני, עגול וטוב. יין לשנתיים-שלוש ורצוי עכשיו, עם דקנטציה. כ-90 ₪. קנייה טובה.

שרדונה 2009

160-165 ₪ ליין, שהוא אחד מהמצטיינים בישראל. יש בו לא מעט עץ, ושמריות, אחרי שהיה על השמרים במשך 12 חודשים בחביות, אבל הוא לא מכביד. הרבה מאוד פרי - מצוין. הסיומת מינרלית מעט. סיומת ארוכה מאוד וטובה. המחיר מזעזע, בינינו, אבל היין בכל סטנדרטים בינלאומיים, וזה המחיר שהייתם משלמים ליין מסוג זה.

הראל אדומים - מחירי יינות "הראל" הם 130 ₪, בערך.

הראל קברנה סוביניון 2009

ק"ס (90%), קצת מרלו וקצת פטי ורדו. מאוד מאוד טאני. פה בינוני-קל. עדיין מאוד סגור. אפשר להרגיש משהו 'קר' ואנימלי, קצת גרפיט. סיומת בעל חמיצות גבוהה, מזכירה קצת סוכריות חמוצות.

הראל מרלו 2009

כאן האף כבר יותר נגיש, פירותי ונעים. הוא לא בהכרח פחות טאני, אבל יש בו יותר גוף ו'עובי' שמסוכך על ה'עפצנים'. האף - והפה - מתובלים ומפולפלים יפה.

הראל סירה 2009

הפרי יוצא היטב בפה, וליין מבנה מעניין: חמיצות טובה, טאנינים בינוניים. האף עם קצת קרום לחם, והפרי קצת מאחור, בשלב זה. יין די סגור, אבל אם תחדררו יפה - תהנו ממנו.

סירה סיקרא 2007

האף עגול, פירותי מאוד ומחמיא. היין מאוד אלגנטי, כרגיל: יש לו קטיפתיות מרשימה. הוא מעולה בפה. הסיומת מינרלית, בעלת חמיצות טובה, טאנינים מצוינים ומבנה כללי טוב. יין ברמה בינלאומית.

קלו דה גת איילון 2007

ק"ס - 63%, מרלו - 30% ופטי ורדו. זהו אולי היין הכי נגיש לשתיה עכשיו. אף פירותי, עם טיפה ירקרקות. המתקפה מתקתקה, מאוד רכה. הטאנינים טובים והחמיצות יחסית גבוהה, אבל לא מעמיסה. הסיומת בינונית ארוכה. הפה מתובל, עסיסי מאוד. לשתות עכשיו.

• שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "