לא מאבק סקטוריאלי

ראשי ההסתדרות מתפלאים בימים האחרונים על כך שאנשי השטח - רבים מהם סטודנטים לעבודה סוציאלית - מפגינים מול בניין ההסתדרות נגד כניעה לתכתיבי האוצר, נוכח הדלפות התקשורת והודעות חלקיות של איגוד העובדים הסוציאליים על ההסכם המתגבש לסיום השביתה. הקריאה שיוצאת מגרונם היא לא להיכנע לתכתיבי האוצר (המגובים על ידי מדיניות הממשלה), ויובילו לעוד מסמר בארון הקבורה של מדיניות הרווחה הישראלית. נראה שהסטודנטים לעבודה סוציאלית מבינים היטב כי הצעות האוצר הן צעד קפיטליסטי שנועד לעוור את עיני העובדים הסוציאליים - ואת אזרחי המדינה כולה.

מאבק העובדות והעובדים הסוציאליים, אינו מאבק סקטוריאלי. מדובר במאבק על עתידה של מדינת הרווחה. מאבק זה זוכה לתמיכה נרחבת בציבור ובתקשורת, לא רק כיוון שמדובר במאבק צודק של העובדים הסוציאליים. המאבק הנוכחי, הוא בבואה לחוליים החברתיים שכל אזרח ואזרחית בישראל חווה על בשרו מדי יום: אנשי מקצוע בעלי השכלה אקדמית, ששכרם נשחק ואינם יכולים לכלכל את משפחתם; הפרטת שירותים שהמדינה סיפקה, לטובת העסקת עובדים מקצועיים על ידי חברות כוח אדם; עבודה תחת עומס הולך וגובר, תוך התעלמות מהשירות שניתן לאזרח. כל אלו - אינם נחלתם הבלעדית של העובדים הסוציאליים. כך קורה במערכות החינוך, הבריאות, ברשויות המקומיות ועוד.

הממשלות לאורך שלושת העשורים האחרונים דאגו לשווק לנו, האזרחים, את נפלאות המדיניות הכלכלית החדשה: שוק חופשי, התייעלות, הפרטה והקטנת הבירוקרטיה. "יתרונה" הגדול של שביתת העובדים הסוציאליים הוא, שהיא מגיעה לאחר 17 שנים שבהן היו כבולים להסכם קיבוצי (שנחתם בשנת 1994). כך, אנו יכולים לצפות בנפלאות תוצרי המדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל לאורך השנים: טבלאות שכר מבזות, אחוזים גבוהים של עובדים המועסקים בעמותות. חלקן הגדול הוקם על ידי המדינה על מנת לצמצם בעלויות, כשבפועל העובדים בהם מבצעים את אותם תפקידים כמו העובדים בשירות הציבורי. לא ירחק היום בו כלל העובדים הסוציאליים יהיו עובדי עמותות, והמדינה תתנער לחלוטין מאחריותה להם - ולשירות הניתן לאזרחים.

ראשי ההסתדרות מקיימים משא ומתן בו כללים ברורים, המוכרים לכולנו מזה שנים: המדינה לא תיאות לקחת אחריות מלאה על השירותים שהיא נותנת; שוב נערי האוצר עומדים מאחורי מדיניות כלכלית חברתית שגורמת רק נזק לשירות שניתן לאזרח, ומבזה את העוסקים במקצוע. לא ברור כיצד רוב המשק והאזרחים עדיין חושב שמדיניות זו מביאה ליעילות: הרי תוצרה הוא כרסום במעמד העובדים ובמשכורתם, כאשר כלל אזרחי המדינה נדרשים לשלם על שירותים שבעבר המדינה סיפקה.

סנונית במאבק חברתי רחב? 

הסטודנטים, מבינים את שכולנו שכחנו: שניתן לערער על "הסדר הקיים", ולהבעיר את השטח לטובת שוויון זכויות לכולם, לא על בסיס עקרון ההפרטה הקפיטליסטי, אלא על בסיס הקריאה למדינה לחזור ולקחת אחריות על אזרחיה, ועל השירותים הניתנים להם. בכך, מאבק העובדים הסוציאליים, ובמיוחד מאבק הסטודנטים לעבודה סוציאלית, הוא המאבק של כל אזרחית ואזרח בישראל על עתידו.

האם מאבק הסטודנטים לעבודה סוציאלית הוא סנונית במאבק חברתי רחב יותר, על עתידה של מדינת ישראל? הייתכן שצעדיהם של הסטודנטים לעבודה סוציאלית, שבאים על רקע מחאות גוברות במדינות השכנות לשינוי הסדר החברתי והמדיניות, כתוצאה מתסכול הולך וגובר מהמצב הקיים, יובילו למאבק רחב יותר, של כלל הצעירים והסטודנטים בישראל? בשבועות האחרונים ראיתי סטודנטים יוזמים, מתאגדים, דורשים שקולם יישמע, ומהווים את חוד החנית של מאבק העובדים הסוציאליים; משתמשים באינטרנט וברשתות החברתיות על מנת להתאגד, להשמיע את קולם ולבקר את איגוד העובדים הסוציאליים ואת ההסכם המתגבש. לנוכח טענות המושמעות לא אחת על כך שהדורות הצעירים בישראל הפכו להיות אינדיבידואליסטים הדואגים לטובתם האישית בלבד, פעילותם של הסטודנטים לעבודה סוציאלית נוסכת גאווה ותקווה.

בשונה מרוב אזרחי המדינה, תודעתם של הסטודנטים עדיין אינה מופרטת. תפקידנו, כחברה, הוא לאפשר להם לא רק לחלום על עתיד טוב יותר - כעובדים סוציאליים וכאזרחים בישראל - אלא לחזק אותם, להתחזק מעוז רוחם, ללמוד מהם ומפועלם, ולהצטרף למאבק ראוי זה - שאינו קשור רק למצבם של העובדים הסוציאליים, אלא למצבם של כלל אזרחי המדינה.

ד"ר גיא שילה, חבר סגל, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב