פריחת הפרחה

זרם הודעות הגינוי והודעות ה"אנטי גינוי" על דבריו של יהורם גאון לא פסק. רבים מעורבים. לרבים עניין רב. מדוע מושך דיון ב"מוזיקה מזרחית" תשומת לב רבה כל כך? התשובה ישירה פשוטה ומפתיעה. דיון זה מושך תשומת לב רבה משום שאין זה דיון ב"מוזיקה מזרחית" אלא בתרבות הישראלית. תרבות תמיד מערבת זהות, פוליטיקה ורגשות עזים. זהות ופוליטיקה הם תחומים עם רגישויות גבוהות בכל מקום, ובהחלט במקומות המועדים לשינוי. בישראל אנו מהלכים בלב לבו של תהליך שינוי. מסיבות אלה העיניין "במוזיקה מזרחית" רב כל כך.

שינוי מפחיד. הוא בעיקר מפחיד את הנהנים מפירות הסדר הקיים. הפחד הוא פסיכולוגי (מהחידוש) אך גם חברתי-כלכלי (מאיבוד הזכות). הסדר הקיים מעניק זכות-יתר לאחדים. הם הנהנים. בקיצור: "פריחת הפרחה" מעמידה את זכות-היתר האשכנזו-ישראלית בסימן שאלה תרבותי ופוליטי.

"פריחת הפרחה" היא סיסמה המביאה לידי ביטוי זרם חברתי עמוק. זה "רנסנס מזרחי עכשווי". תהליך זה מרעיד את אמות הסיפים של הממסד התרבותי-פוליטי בישראל. תרבות זו נחסמה במהלך 50 השנים הראשונות לקיומה של המדינה והחברה בישראל. אין תואר אחר ל"חסימה" זו חוץ מאשר ריאקציה. ריאקציה אשכנזו-צנטרית, ששימרה ומיסדה סוג ביטוי תרבותי, הגמוני ומונוליטי.

אין שום ספק כי "פריחת הפרחה" משגעת את ישראל הממוסדת. אפילו יותר מאשר "מהפכת הנענע" של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. "מנחה מרוקאית" של ארז ביטון, "הברירה הטבעית" של שלמה בר, ו"עיתון אחר" של דוד חמו ואחרים, היו רק איים של מסר אחר. כיום יש מבול. מזרחים ומזרחיות העניקו למנחם בגין ול"ליכוד" את השלטון. אך אין ולא היה שום איום על המבנה החברתי הכלכלי והתרבותי של ישראל. נסיכי ונסיכות הליכוד עדיין שולטים ברמה.

ריאקציה אשכנזו-ישראלית 

"הפנתרים השחורים" היו עננה. כיום צמח דור חדש של פעילות פוליטיות בעלות מודעות חברתית עמוקה וזהות תרבותית חדה. אלה הן אינטלקטואליות, שנולדו בישראל. הן באות מרקע של משפחות ממוצא אסיה, אפריקה והמזרח התיכון. אחד הכותבים המבריקים ביותר בעשור האחרון בנושאי חברה - צבי בן דור - קרא לאחת מנציגותיהן "הפרחה שלימדה סוציולוגיה" את האוניברסיטה העברית.

מתברר כי ניתן להוביל מהפכה גם מהשוליים של השוליים. נשים ככלל, ונשים מזרחיות בפרט, נתפסו "כשוליים של השוליים". הן נתפסו "כלא מאיימות". עם הזמן התברר כי "פריחת הפרחה" מאיימת גם על שלוות הנפש המבוטאת בקביעה אתנו-צנטרית, סקסיסטית ושובניסטית זו. אין ספק כי נופל ונפל דבר. כאשר אורטל בן דיין מעזה - כמעט לבדה - לעמוד כנגד הממסד האוניברסיטאי הוותיק של האוניברסיטה העברית ולמעשה להצליח ולהכפיף ולכופף מוסד חזק זה לחוק, אין ספק כי נפל דבר בישראל. זה הרבה יותר מנעל שנזרקת אל נשיאת בית המשפט העליון.

זה נהר גואה של יצירתיות ואשד של פעולה פוליטית. זה רנסנס תרבותי. זהו תהליך רחב בהרבה מאמירתו חסרת ההגיון (האישי) והמעושה (פוליטית) של יהורם גאון. נראה כי אין גאון מסוגל לראות את דבשתו שלו. תגובתו של הזמר משה פרץ מביאה היבט זה בחדות. משה פרץ שר את "אלף נשיקות לך אהובתי". רגישותו המתפרצת של טומי לפיד כנגד עמיר בניון, והגחכתו של ניסים סרוסי על ידי ירון לונדון לפני כ-30 שנה מצביעות על שורש פוליטי משותף לאמירות אלה. שורש של ריאקציה אשכנזו-ישראלית.

הדיון אינו בשאלה האם יכול "נודניק תורן" כזה או אחר לומר את דבריו בגנות או בזכות "מוזיקה" זו או אחרת. עצם קיומו של דיון שכזה ב"מוזיקה מזרחית" ("כן" או "לא") מפספס את העיקר. תרבות לעולם אינה חד-ממדית. יצירה תרבותית בממדים המתרחשים כיום בישראל, אין להם שם אחר חוץ מאשר: רנסנס תרבותי. תחייה מחדש המובלת על ידי ובאמצעות פריחת הפרחה.

• ד"ר מאיר עמור - חבר בקבוצת "הדמוקרטים"