האם תיתכן חברה ללא כסף?
חברה ללא כסף היא לא רק חלומם של מהפכנים: שבטים קדומים הצליחו להסתדר גם לפני המצאת הכסף ואפילו אימפריית האינקה פרחה היטב בלעדיו. ואז הגיעו הספרדים. פרק מתוך הספר "עלייתו של הכסף" מאת ניל פרגוסון
דמיינו לכם עולם בלי כסף. זה בדיוק מה שחלמו עליו קומוניסטים ואנרכיסטים – שלא לדבר על כמה ריאקציונרים קיצוניים, קנאים דתיים והיפים – במשך יותר ממאה שנה. לפי פרידריך אנגלס וקרל מרקס הכסף היה לא יותר מאמצעי לניצול קפיטליסטי, שהחליף את כל יחסי האנוש, אפילו בתוך המשפחה, ב"קשר כספי" קר.
כפי שמרקס ניסה להדגים מאוחר יותר בספרו הקפיטל, הכסף הוא עמל שהפך לסחורה, עודפים שנוצרו בזיעת אפיים, נצברו ולאחר מכן "מומשו" על מנת לרצות את תאוות הצבירה חסרת השובע של המעמד הקפיטליסטי.
רעיונות כאלה אינם מתים בקלות. בשנות ה-70 של המאה ה-20 עוד היו קומוניסטים אירופים שכמהו לעולם בלי כסף, כפי שעולה מההשתפכות האוטופית שלהלן, הלקוחה מתוך הסוציאליסט סטנדרט (Socialist Standard):
"הכסף ייעלם...הזהב יכול להישמר בהתאם לרצונו של לנין, לבנייתם של בתי שימוש ציבוריים...בחברות קומוניסטיות הסחורות יהיו זמינות באופן חופשי וללא תשלום. מבנה החברה עד ליסודותיה העמוקים ביותר יהיה ללא כסף...התשוקה התזזיתית והנוירוטית לצרוך ולאגור תיעלם.
יהיה זה אבסורד לרצות לאגור דברים: שוב לא יהיה כסף להטמין ולא מקבלי-שכר לגייס...האנשים החדשים יהיו דומים לאבותיהם הצדים והמלקטים, שבטחו בטבע שסיפק להם בחינם ולעתים קרובות בשפע את מה שהיו זקוקים לו כדי לחיות, ושלא דאגו ליום המחר".
ובכל זאת, אף מדינה קומוניסטית – אפילו לא צפון קוריאה – לא החליטה עדיין שיהיה זה מעשי להיפטר מהכסף. אפילו היכרות מקרית עם חברות ציידים-מלקטים אמיתיות מרמזת על כך שקיימים חסרונות משמעותיים לחיים ללא כסף.
חברה ללא כסף
לפני כחמש שנים, באופן בלתי צפוי, נדדו חברי שבט נוקאק-מאקו (Nukak-Makú) אל מחוץ ליער העד של האמזונס באזור סן חוסה דל גואביאר (San José del Guaviare)בקולומביה. הנוקאק היה שבט שהזמן שכח, שנותק משאר האנושות עד לאותה יציאה פתאומית.
אצל אנשי השבט לא היה קיים המושג כסף, והם התקיימו באופן בלעדי מהקופים שהצליחו לצוד ומהפירות שהצליחו ללקט. באופן מפתיע, לא היה להם גם מושג של עתיד. כיום הם חיים בקרחת יער ליד העיר, וקיומם תלוי במענקים של המדינה.
כששואלים אותם אם הם מתגעגעים לג'ונגל הם צוחקים. אחרי דורות שבהם כיתתו רגליים במשך יום שלם בחיפוש אחר מזון, הם נדהמים מכך שזרים גמורים מספקים להם עכשיו את כל צורכיהם, בלי לבקש דבר בתמורה.
כפי שאמר תומס הובס על מצב הטבע, חייו של צייד-מלקט הם אכן "חיי בדידות ועוני מרושעים, אלימים וקצרים". במובנים מסוימים ברור שעדיף לנדוד ביער וללכוד קופים על פני העמל המפרך של חקלאות לצורך קיום. אולם אנתרופולוגים הוכיחו שרבים משבטי הציידים-מלקטים ששרדו עד לזמנים המודרניים היו פחות שלווים מהנונאק.
בקרב אנשי שבט ג'יבארו (Jivaro) מאקוודור, למשל, כמעט 60 אחוז ממקרי המוות של גברים היו תוצאה של אלימות. המספר אצל בני היאנומאמו (Yanomamo) מברזיל היה 40 אחוז. אם שתי קבוצות של עמים פרימיטיביים כגון אלה נפגשו במקרה, כך נראה, סביר יותר שהן יילחמו זו בזו על המשאבים הדלים (מזון ונשים פוריות) מאשר שיעסקו בסחר חליפין. ציידים-מלקטים אינם סוחרים. הם פושטים. הם גם אינם חוסכים, והם צורכים את המזון ברגע שהם מוצאים אותו. לכן אין להם כל צורך בכסף.
חלומות של תאוות בצע
נכון שגם חברות מתוחכמות יותר מהנונאק תפקדו ללא כסף. לפני חמש מאות שנה, החברה המתקדמת ביותר בדרום אמריקה, אימפריית האינקה, היתה גם היא חסרת כסף. בני האינקה העריכו את האיכויות האסתטיות של מתכות נדירות. הזהב היה "הזיעה של השמש", והכסף "דמעות הירח".
העמל היה יחידת הערך באימפריית האינקה, בדיוק אותו תפקיד שהוא היה אמור למלא מאוחר יותר בחברה הקומוניסטית. וכמו תחת המשטר הקומוניסטי, הכלכלה היתה תלויה בתכנון ריכוזי, נוקשה בדרך-כלל, ובעבודת כפייה. אולם ב-1532 הושפלה אימפריית האינקה על-ידי אדם, אשר בדומה לכריסטופר קולומבוס הגיע לעולם החדש במטרה ברורה לחפש אחר המתכת יקרת המציאות ולהפוך אותה למטבעות.
פרנסיסקו פיסארו, בנו הבלתי חוקי של קולונל ספרדי, חצה את האוקיינוס האטלנטי ב-1502 כדי לחפש את מזלו. פיסארו, אחד האירופים הראשונים שעבר את מצר פנמה אל האוקיינוס השקט, עמד בראשה של הראשונה מבין שלוש משלחות שיצאו לפרו ב-1524.
השטח היה קשה, המזון במשורה, והילידים הראשונים שפגשו היו עוינים. אולם קבלת הפנים שבה נתקלה המשלחת השנייה באזור הטומבס (Tumbes), שם בירכו אותם התושבים בהתלהבות והכתירו אותם כ"ילדי השמש", שכנעה את פיסארו ואת שותפיו להתעקש ולהמשיך.
הכובשים-לעתיד נזקקו כמעט לשנתיים כדי להשיג את מטרתם: עימות עם אטאואלפה (Atahuallpa), אחד משני בניו המסוכסכים של קיסר האינקה הואיינה קאפאק (Huayna Capac), שמת כמה שנים קודם לכן.
לאחר שדחה את הצעתו של האח וינסנט ואלוורד להיכנע לחוקי הנצרות, והשליך את ספר התנ"ך שלו בבוז על הרצפה, לא נשאר לאטאואלפה אלא להשקיף מן הצד כשהספרדים השמידו את צבאו, תוך שהם מסתמכים בעיקר על האימה שזרו סוסיהם (חיות שבני האינקה לא הכירו).
היתה זו הצלחה כבירה לספרדים, בהתחשב במספרם הנמוך יחסית לאינקה. אטאואלפה, שהבין עד מהרה מה פיסארו מחפש, ניסה לקנות את חירותו. הוא הציע למלא את החדר שבו הוחזק בזהב (פעם אחת) ובכסף (פעמיים).
בסך הכל, בחודשים שלאחר מכן אספו האינקה יותר מ-6 טונות של זהב 22 קאראט וכמעט 12 טונות של כסף טהור. למרות זאת גזר פיסארו את דינו של האסיר שלו למוות, ואטאואלפה הומת בחניקה בפומבי באוגוסט 1533.
מותו של ואטאואלפה (ציור מאת Luis Montero)
פיסארו עצמו מת באותה צורה אלימה שאפיינה את חייו, לאחר שנדקר למוות ב-1541, בעקבות מריבה עם אחד משותפיו לכיבוש. אולם המורשת שהנחיל לכתר הספרדי עלתה לבסוף אפילו על חלומותיו שלו.
הר הכסף
הכובשים קיבלו את השראתם מהאגדה על אל דוראדו, מלך אינדיאני שעל-פי האמונה כיסה את גופו באבקת זהב בימי חג. אנשיו של פיסארו מצאו דבר שווה-ערך לכך באזור שאותו כינו פרו העליונה, אדמה שוממה של הרים וערפילים, שמי שאינם רגילים לגבהים נאבקים בה על נשימתם.
הפירוש המילולי של השם סרו ריקו (Cerro Rico) הוא "הגבעה העשירה". עם פסגתו הנישאת לגובה של 4,824 מטר מעל פני הים היווה הר זה, הסימטרי להפליא, את ההגשמה המוחלטת של המושג הכי חזק בנוגע לכסף: הר של עפרת כסף טהור. ב-1545 גילה אינדיאני בשם דייגו גואלפה את חמשת מרבצי הכסף הענקיים שעל ההר, ושינה את ההיסטוריה הכלכלית של העולם.
פוטוסוי שבבוליביה, 1553 (ציור מאת Pedro Cieza de Leon)
האינקה לא יכלו להבין את מה שנראה להם כתאווה חסרת שובע לזהב ולכסף שאחזה באירופים. "גם אם כל השלג בהרי האנדים יהפוך לזהב, זה עדיין לא יספק אותם", התלונן מנקו קאפאק. האינקה לא יכלו לתפוס שעבור פיסארו ואנשיו הכסף היה יותר ממתכת נוצצת בעלת ערך דקורטיבי. אפשר היה להפוך אותה לכסף: יחידת רווח, מאגר של ערך – כוח נייד.
הספרדים הסתמכו תחילה על תשלום שכר לתושבי הכפרים הסמוכים, כדי שיעבדו במכרות. אולם התנאים היו כה קשים, עד שמסוף המאה השש-עשרה היה צורך בהפעלת שיטה של עבודת כפייה (la mita), שבמסגרתה גויסו כל הגברים בגילים 18 עד 50 משש-עשרה הפרובינציות שבהרים, למשך שבעה-עשר שבועות בשנה.
שיעורי התמותה במכרות היו זוועתיים, לא מעט בגלל חשיפה בלתי פוסקת לאדי הכספית, שנוצרו מתהליך זיקוק הכסף, שבו רומסים את המתכת הגולמית לסגסוגת עם כספית, שוטפים אותה ולאחר מכן מחממים אותה כדי לשרוף את הכספית.
האוויר בפיר המכרה היה (ונותר) רעיל, והכורים נאלצו לרדת בפיר של יותר ממאתיים מטר במדרגות הפרימיטיביות ביותר, ולקרטע חזרה למעלה אחרי שעות ארוכות של חפירה, עם שקים מלאים במחצבים על הגב. מפולות סלעים הרגו מאות כורים והטילו בהם מומים.
העיר פוטוסי (Potosí), המרכז החדש של הבהלה לכסף, היתה לדברי דומינגו דה סנטו תומס "פיו של הגיהנום, שלתוכו יותר ויותר אנשים נכנסים מדי שנה, ומועלים קורבן ל'אלוהי' הספרדים כתוצאה מחמדנותם של האחרונים". כשכוח העבודה המקומי אזל, יובאו אלפי עבדים אפריקנים כדי לתפוס את מקומם כ"פרדים אנושיים". אפילו כיום יש עדיין משהו שטני במנהרות ובמכרות המחניקים של סרו ריקו.
קטע מתוך הספר "עלייתו של הכסף" מאת ניל פרגוסון, בהוצאת "עם עובד"
לפנייה לכתב/ת 
