הופנו לאזור ה"לא מעשנים" – ותבעו את הפאב
מבלים שביקרו בפאב-מסעדה התלוננו כי לקוחות אחרים עישנו במקום ונהנו ממאפרות שהוצבו על השולחנות. הם הופנו למתחם אחר בו העישון אסור, אך סירבו בטענה כי הוא מרוחק מהמסעדה ובעל צביון אחר. התביעה לא איחרה לבוא. מה פסקה השופטת?
תובעים טענו כי הגיעו לפאב-מסעדה ליאו בלומס כדי לחגוג יום הולדת. לטענתם, כחצי שעה לאחר הגעתם ולאחר שהזמינו אוכל ושתייה, החלו לקוחות המקום לעשן באופן חופשי. בנוסף, על השולחנות פוזרו מאפרות ולא הוצב שלט האוסר על העישון, אך משפנו לאחראית במקום, נאמר להם כי העישון במקום מותר, והם הופנו למתחם אחר בו העישון אסור.
התובעים טענו כי סירבו לעבור לאותו מתחם שכן מדובר במתחם שלצורך הכניסה אליו נדרשה יציאה מהמסעדה וצעדה של כ-40 מטר בשטח ציבורי, והמסעדה אליה הופנו היתה בעלת אופי וצביון אחר מהמתחם בו ישבו.
בתביעה שהגישו לבית המשפט לתביעות קטנות בת"א, דרשו התובעים פיצוי של 5,000 שקל לכל אחד מהם בטענה להפרת החוק למניעת עישון. לטענתם, לא מדובר בשני מתחמים של בית עסק אחד, אלא בשני בתי עסק נפרדים שונים, ובנסיבות אלה, העישון במתחם בו ישבו הם, מהווה עבירה על החוק. בנוסף טענו, כי חלקו של העסק בו מותר העישון עולה על השטח המותר על פי החוק.
בעלת ומחזיקת המקום טענה כי מדובר בבית עסק אחד המחולק לשני מתחמים הקשורים ביניהם באמצעות מטבח המשרת את שני חלקי המסעדה, כאשר במתחם אחד העישון מותר ואילו במתחם השני - העישון אסור. לטענתה, בחלק בו העישון אסור מוצבים שלטים האוסרים על העישון ואין מאפרות על השולחנות, ואילו בחלק בו מותר העישון, קיים שלט גדול הקובע כי העישון מותר, מוצבות מאפרות על השולחנות, וקיימים סידורי אוורור מיוחדים.
עוד טענה, כי משבחרו התובעים מלכתחילה לשבת באזור המוקצה לעישון, ואף סירבו לעבור למקום בו העישון אסור, הם מנועים מלתבוע פיצוי כלשהו.
"התובעים ידעו שמדובר באזור עישון"
השופטת לימור ביבי-ממן דחתה את התביעה. השופטת דחתה את הטענה בעניין גודל האזור המותר בעישון, לאחר שקבעה כי טענה זו חורגת מגבולות נושא האכיפה האזרחית, ובנוסף קבעה כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם כי מדובר בשני בתי עסק שונים ונפרדים.
זאת, בין היתר לאור העובדה כי השלטים המוצבים בפתח כל בית עסק נושאים אותו שם ואותו לוגו, לא הוכח כי את כל אחת מהיחידות משרת צוות אחר, וביחס לעיצובם השונה של כל אחד מהחללים, פסקה השופטת כי החוק לא כולל דרישות עיצוביות זהות של שני החללים השונים.
השופטת הוסיפה כי גם התנהלותם של התובעים גורעת מתוקף טענותיהם, ולעניין זה, ציינה כי התובעים עזבו את המקום כשעתיים לאחר התחלת העישון במקום, סירבו להצעה לעבור למתחם בו העישון אסור, ולאור עדות מנהל המקום, לפיה עם הזמנת מקומות במסעדה, נשאלים המזמינים אם הם מעוניינים לשבת באזור עישון או לאו, לכאורה ידעו התובעים כי מדובר בחלל בו העישון מותר.
"הנני סבורה כי התנהלותם של התובעים מלמדת בעליל על בחירה מודעת במקום המותר לעישון ולכל הפחות על אדישות לעישון במקום, והראייה - הם נשארו במקום לאורך זמן ממושך וכן, סירבו לעבור למתחם האחר בו אסור העישון", כתבה השופטת, אך לפנים משורת הדין לא חייבה את התובעים בתשלום הוצאות משפט.
לאתר המשפט הישראלי "פסקדין" - www.psakdin.co.il
לפנייה לכתב/ת 
