העומס הפך הגעה לבי"ח לסיוט מתיש; סיפור אישי
קשישה מגיעה לבית החולים עם בעיה טכנית פשוטה, אבל בבית החולים שום דבר אינו פשוט ושום דבר לא נגמר מהר. התוצאה: אשפוז מיותר, זמן יקר שהתבזבז, עצבים רופפים והרבה תסכול, בסיפור שמביא "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
זה סיפור קטן, אחד מני רבים מאוד, של אדם שאיתרע מזלו ונאלץ להגיע לבית חולים בישראל, בחורף ,2011 וחש היטב על בשרו איך משפיעים העומס במחלקות, והמחסור החריף בתקנים ובתקציבים על כולם - חולים, אנשי צוות וקרובי משפחה. זה קורה יום-יום, שעה-שעה, לאלפי אנשים, ואין מי ששומע את הקריאה לעזרה.
יום שישי
הסיפור התחיל ביום שישי בשעות הבוקר. האחות של בית האבות הבחינה שאצל אחת הדיירות במקום נסתם הגסטרוסטום - אותה צינורית שמושתלת מהקיבה החוצה, ושדרכה מעבירים ישירות מזון, נוזלים ותרופות. כיוון שבמרבית המקרים החלפת הצינורית נעשית במרפאת גסטרו, הועברה הקשישה כבר באותו בוקר למרכז רפואי גדול לשם ביצוע הפעולה החיונית הזו.
"שבוע לפני שהצינורית נסתמה אמא שלי לקתה באירוע מוחי קשה, ששיתק את פלג הגוף השמאלי שלה ועירפל את הכרתה", מתארת בתה. "במצב הזה היא הגיעה לבית החולים, ואנחנו ביקשנו מהצוות הרפואי לטפל רק בצינורית ההזנה, ולהניח ליתר חולייה".
11:00. לרוע המזל, בימי שישי כל מרפאות החוץ סגורות, לרבות המרפאה לגסטרואנטרולוגיה. רופא מומחה מוזעק לבית החולים אך ורק במקרי דימום מסכני חיים. הקשישה הובאה למיון. "הרופאים שם היו חסרי אונים מול הבעיה הטכנית של הצינורית, ולכן החליטו לאשפז את אמא לסוף השבוע, כדי שביום ראשון היא תקבל את הטיפול שלשמו הופנתה לבית החולים".
14:00. כשלוש שעות המתינה הקשישה למקום באחת המחלקות, אך בשל תפוסת האשפוז הגבוהה לא נמצאה לה מיטה פנויה בשום מחלקה. לבסוף הפעילו בני המשפחה קשרים אישיים, ומנהל אחת המחלקות הכירורגיות, שנהג במידת הרחמים, הסדיר את אשפוזה במחלקה כירורגית. "ההוראה שניתנה לצוות הרפואי הייתה לטפל בסימני חיים חיוניים בלבד ולא לגעת בכלל בגסטרוסטום. בשתיים לערך עזבנו את המקום. אמא שלי זכתה למיטה וליחס מצוין במחלקה. היא חוברה לזונדה ודרכה קיבלה תרופות ומזון. אבל השעות מורטות העצבים הללו היו רק קדימון למה שחיכה לנו בהמשך".
יום ראשון
.8:00 "ביום ראשון, קצת לפני שמונה בבוקר, התייצבתי במרפאת הגסטרו וחיכיתי למנהל. ב,8:30- כשהגיע, סיפרתי לו על הצינורית הסתומה. 'סליחה, אבל שבוע בלבד אחרי אירוע מוחי נרחב כל כך אסור בכלל לגעת בחולה,' אמר המנהל. אבל למרות זאת הבטיח לשלוח רופא, שיתרשם מהחסימה.
"פעמיים נוספות חזרתי לאותו רופא וביקשתי ממנו שמישהו יגיע כבר לאמא שלי. אבל זה קרה רק כעבור שלוש שעות".
11:30. הגיעה רופאה, בדקה את הקשישה, גזרה את החלק הסתום של הצינורית, ואחרי דקה קצרה הגסטרוסטום היה שוב שמיש ואפשר היה להזרים דרכו מזון ותרופות. "יופי, חשבנו שהטיפול הקצר והפשוט הזה מסיים את האשפוז, ולכן ביקשנו מהאחות בבית האבות שבו אמא שלי גרה לשלוח אמבולנס שיאסוף אותה חזרה," מספרת הבת. הצוות המטפל עודכן על השחרור הקרוב והחולה נותקה מהעירוי.
.11:40 "עשר דקות מאוחר יותר, כשהגיע נהג האמבולנס עם האלונקה, הפטיר פתאום אחד הרופאים שעדיין אי אפשר לשחרר אותה בשל רמת נתרן בעייתית בדמה". מהאם נלקחה בדיקת דם, ונהג האמבולנס עזב את המקום. בפעם הבאה שהוא יוזמן, התשלום כבר יהיה על חשבון המשפחה.
.12:40 "אחרי כשעה, כשלא התקבלה עדיין תשובה מהמעבדה, הסתבר שכמות הדם שנלקחה הייתה מועטת מדי ולא איפשרה את ביצוע הבדיקה. שוב לקחו מאמא שלי דם ושלחו למעבדה". על הבת עברה שעה מורטת עצבים נוספת, תוך שהיא מודדת את המסדרונות בתחושה כבדה של חוסר אונים.
.13:30 מהמעבדה מתקבלת תשובה שמאפשרת את שחרור החולה. "כבר נשמתי לרווחה, אבל אז פגשתי בהליך נוסף ושמו: מכתב שחרור. אחרי שהוא כבר נכתב היה עלינו להמתין לרופא בכיר, שעל פי הנוהל רק הוא רשאי לשחרר חולים".
14:00. חצי שעה לקח לרופא הבכיר להגיע. אז התברר כי גם האחות צריכה לשחרר את החולה, אבל היא הייתה עסוקה.
.14:30 החולה משוחררת מהאשפוז המיותר שעברה.
גילוי נאות: הקשישה שאושפזה היא אמי והבת המתוסכלת הייתי אני. אין לי ספק שבשל העיסוק שלי וקשריי המקצועיים זכיתי ליחס מתחשב ומהיר יותר מזה שזוכה לו אחד העם, ואם כך קרה לי, כיצד אחרים שורדים אשפוז ושחרור מבית החולים?
ראוי לציין שכל הרופאים, המתמחים והאחיות שפגשתי עשו הכל כדי להקל, לקדם ולזרז הליכים - ואם כך, למה פעולה פשוטה של גזירת צינורית פלסטיק, שנמשכה דקה, הייתה צריכה לעלות בשלושה ימי אשפוז?
במצב שבו בתי החולים קורסים מתפוסת יתר וממחסור בתקנים, חולים שוכבים במסדרונות ורופאים עובדים 30 שעות ויותר, האם לא חבל שצריך היה לאשפז אדם לשלושה ימים, כאשר פעולה פשוטה שאורכה דקה הייתה פותרת את הבעיה?
לפנייה לכתב/ת 
