תמונות מדממות משבת שחורה
בשבת של הפיגוע הקשה באיתמר, היה דובר מועצת יש"ע, אדם דתי, מנותק מהתקשורת. כשנחשף לטרגדיה, לא ידע כיצד יתרום להסברה - ואז הגיעו התמונות. "אני עדיין לא יודע מה עמדתי בנושא, והאם אפשר היה לעשות את המהלך נכון יותר"
באלעד אין שכנים שמדליקים טלוויזיה בשבת, ולמיטב ידיעתי, אני היחיד הנושא ביפר בבית הכנסת, והוא שוכן לו בשבתות בנחת בתיק, "על שקט". כך נהגתי כעיתונאי, וכך אני ממשיך גם כדובר מועצת יש"ע. לא נראה לי שתפקידים אלה מצדיקים חילול שבת.
לפיכך, כשיצאה השבת ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות ואילו מטלות ממתינות לי, ועוד קיוויתי למצוא כמה דקות לברוח אל
לפעמים עדיף לא לדעת
חברת הסלולר דואגת לשלוח מסרון על כל שיחה שלא נענתה כשהטלפון סגור. עם צאת השבת הציפו אותי בבת-אחת עשרות מסרונים. גרשון מסיקה, יו"ר המועצה האזורית שומרון, סיפר לעיתון "בשבע" כי אחרי שהודיעו לו בשתיים בלילה על הטבח באיתמר, הוא שאל את רב היישוב, אליקים לבנון, האם מותר לו לנסוע - ונענה בשלילה. "כך נשארתי לאכול את עצמי עד מוצאי השבת", סיפר.
אני מודה לקב"ה שהטלפון שלי היה סגור. לפעמים עדיף לא לדעת, מאשר להישאר תקוע שעות ארוכות על ההודעה "פיגוע באיתמר. יש הרוגים".
בהקשר הזה אני חייב לומר משהו שהוא לא רליג'סלי קורקט, ואולי אם אחשוב עליו שוב, לא אומר אותו, אז פשוט אכתוב, וזהו: ברוך השם שיש לנו את דני דיין, היו"ר הלא דתי של מועצת יש"ע, שייצג בשעות הקשות שלאחר הרצח את העמדה של כל מי שנמנע מלעשות זאת מטעמי שמירת השבת.
תשאלו – מה כבר היה קורה אם היו ממתינים עם התגובות על הרצח למוצאי השבת? ובכן, הלוואי שאפשר היה להמתין. אלא שבמוצאי השבת, להזכירכם, החליט מישהו בערוץ 2 להעיף את הטבח באיתמר החוצה מלוח השידורים, ולהכניס את "האח הגדול", כאילו כלום. אם דני דיין לא היה משמיע את קול ההתיישבות במהלך השבת, לא היה מי שישמיע אותו במוצאי השבת. לפחות לא בערוץ 2.
הכאב מוכפל פי-חמישה
בחזרה לאלעד. אחרי שהתעדכנתי על הרצח הנורא, ניסיתי לחשוב מה אני יכול לתרום, יממה שלמה אחרי שהתקשורת כבר עוסקת בפיגוע. נכנסתי לאינטרנט כדי לברר האם פורסמו שמות הנרצחים. משראיתי שלא, הנחתי שכולם מחפשים כעת את השמות המדויקים, את התמונות האחרונות ואת מועדי ההלוויות.
נסעתי לנווה צוף. פגשתי שם את הסבא והסבתא חיים וצילה פוגל, ויתר בני המשפחה והחברים, כואבים אך אצילים, המומים אך עסוקים בשאלות הטכניות: איך, מה ומתי. חיים, איש תנועת ההתיישבות "אמנה", מכיר את התמונות הללו מן הצד השני, זה שמסייע ותומך. המציאות מאלצת אותו לעמוד כעת בצד השני, המקבל והזקוק לחיבוק.
אני יודע עד כמה זה קשה – כך היה עם אבא שלי, שהיה ממלא מקום ראש עיריית בת-ים, כשאיבדנו את אחותי, דקלה, בתאונת דרכים לפני 11 שנים, והוא נאלץ להפוך ממנחם למנוחם. המראות, התחושות והכאב זהים, אך בבית משפחת פוגל בנווה צוף, החלל שנותר מוכפל פי-חמישה.
האח השכול, מתן, חיפש לבקשתי תמונות של אחיו, גיסתו ושלושת אחייניו. אני נקרע בין הטלפונים המלחיצים של אנשי התקשורת, שמעוניינים לפרסם את התמונות בהקדם - לבין הקושי הכל כך עצוב וכואב של מתן, לבחור את התמונות הכי נכונות, הכי מרגשות, הכי תואמות את המציאות שאיננה עוד.
במקביל, ביקשתי מחיים ציטוט שמספר מעט על השיחה האחרונה והמפגש האחרון, ושלחתי את העדכון לתקשורת, אותו חתמתי בבקשה בולטת: "כלי התקשורת מתבקשים לכבד את בקשת משפחת פוגל שלא להתקשר עד תום הלוויה".
סגרתי את המחשב הנייד, בתקווה שאוכל להניח למשפחה לנפשה, ולתת לה להתמודד כאבה הפרטי עד כמה שניתן. התיק בידיי, אני צועד החוצה, ואז מצלצל הטלפון.
עדיין לא יודע אם החלטתי נכון
עשר דקות לאחר שיחת הטלפון הזו, שפרטיה חסויים, אני מוצא את עצמי יושב בחדר צדדי ושקט בבית משפחת פוגל בנווה צוף. במרחק לא רב ממני, בסלון, יושבת הסבתא צילה עם כמה ממכריה, מספרת בכאב על מאורעות היממה האחרונה. אל המחשב הנייד שעל ברכיי הגיעו זה עתה 13 תמונות מזירת הרצח. תמונות כואבות, קשות לצפייה. תפסתי את הראש ובמבט מזועזע בחנתי את התמונות. כשראיתי שהתנהגותי משכה את תשומת לבה של צילה, הסטתי מבט, כדי שלא תקום ותבקש חלילה להסתכל.
סוף דבר, לאחר תיאום עם המשפחה, נשלחו התמונות מהדוא"ל שלי עוד באותו הלילה, אל מאות מערכות תקשורת בישראל ובעולם, אל סוכנויות הידיעות, ואל רבים נוספים, בצירוף אזהרה ובקשה: "מדובר בתמונות קשות ביותר. נא לעשות בהן שימוש מושכל ואמיץ".
ידעתי שמדובר באירוע חריג, שטרם התרחש כמותו בישראל. ידעתי שאני שותף כעת למהלך הסברתי שעשוי להתפתח לדיון ציבורי מקיף, ואולי גם קשה. ידעתי שיהיו למהלך הזה תומכים, כי באו מים עד נפש. אך ידעתי שיהיה גם מי שיביע את סלידתו מהשימוש בכלי הזעזוע, להטיית דעת הקהל לטובת עמדתה הצודקת של ישראל. אני עצמי עדיין לא יודע מה עמדתי בנושא, והאם אפשר היה לעשות את המהלך נכון יותר. אולי כן, אולי לא. אך התלבטות זו נוגעת למישור הפנים ישראלי.
אין לי צל של ספק שמרגע שהתקבל אישור המשפחה, התמונות היו חייבות להתפרסם בכל מדינה בעולם, ובעיקר בכלי התקשורת הבינלאומיים שלא נמנעו בשנים האחרונות מלפרסם כל תמונה מזעזעת ששלחו הפלסטינים, ובהן גופות בכל מיני מצבים, קשים יותר או קשים עוד יותר, ובלי שום טשטוש.
למען כבודה של המדינה
אין שום הסבר לעובדה שהסרטון שהכינה תנועת "ישראל שלי" עם תמונות הזוועה המטושטשות, הוסר מאתר יו-טיוב, למרות שמפורסמים בו סרטונים לא פחות מזעזעים עם גופות פלסטינים. גם אין הסבר לעובדה שגורל זהה פקד את התמונות המקוריות שהועלו לאתר
פיקאסה, הפועל תחת גוגל.
במטה ההסברה הלאומי השוכן במשרד ראש הממשלה יש תחום מיוחד, הקרוי "ניו מדיה ואינטרנט". זו ההזדמנות להוכיח את נחיצותה של העשייה בתחום הזה, ולפעול בשם ממשלת ישראל להפסקת האנטישמיות החדשה והחרישית, של מנהלי אתרי האינטרנט הגדולים בעולם.
זה ודאי לא יחזיר את הרב אודי, את רותי או את שלושת ילדיהם המתוקים, הי"ד. אבל זה יחזיר אולי מעט מן הכבוד העצמי של מדינת ישראל, שמשלמת בחיי אדם - בחיי הורים על ילדיהם - על רצונה להתקיים.
- הכותב הוא דובר מועצת יש"ע
לפנייה לכתב/ת 
