רשימת הקריאה של המזרח התיכון
"לפעמים אני חושב שחבל שהמציאו את החומוס. אולי בלעדיו היינו ממשיכים לשאול מה עוד יש להם להגיד, ולא נעצרים בצלחת", כותב ג'קי חוגי ומוסיף את הספרים הכי יפים בעיניו מתוך היצירה הערבית. מדה-נירו ועד לחוסיין: ספרים על הסכין
אפילו בעידן האינטרנט והכפר הגלובלי, ישראלים עדיין מסתייגים מהיצירה הערבית. בעצם מכל מה שנראה ונשמע ערבי. מתרבותם, מהח"כים שלהם, מארצותיהם כיעד תיירותי. אנחנו רובצים על החול בסיני ומספרים שביקרנו במדינה ערבית. קופצים כמה שעות לפטרה ואומרים שהיינו בירדן. לדובאיי נרצה לטוס, כי שמענו שהיא מאוד מערבית. את קהיר נראה רק בגלל הפירמידות, לא כי חיים שם כמעט עשרים מיליון מצרים.
האדם הוא חיה חברתית, הוא מתעניין בשכנים שלו. אפילו אם יחסיו עמם יהיו רק שלום-שלום. מסקרן אותו לראות כיצד עיצבו את ביתם, עם מי התחתנה בתם, ולמה הבן עדיין יושב בבית ולא מוצא עבודה. אנחנו נורמלים בדרכנו. מתעניינים בשכן רק אם יפרוץ בינינו סכסוך. לפעמים אני חושב שחבל שהמציאו את החומוס. אולי בלעדיו היינו ממשיכים הלאה, לשאול מה עוד יש להם להגיד, ולא נעצרים בצלחת.
לבנון על עטיפת "הרולטה של דה-נירו". חיים במזרח התיכון
אפשר להתנחם. גם שכנינו מתקשים להתלהב מאיתנו. העיפו מבט במדף הספרות המתורגמת. איזה סופר ערבי שפוי ירשה שספרו יתורגם לעברית? הרי מיד יאשימו אותו שהוא משתף פעולה עם ישראל. ואיזו הוצאה ישראלית תמהר לפרסם ספר שנכתב במקורו בערבית? מתכון לבריחת קוראים.
ספרים טובים שעניינם המזרח התיכון, או שנכתבו בו ותורגמו לעברית, אינם רבים. זה הופך את הבחירה לקלה יותר, אבל גם למתסכלת. בתור כותב, תמיד תהיה בנחיתות מול בר המזל שנדרש להרכיב רשימת קריאה על צרפת, על גרמניה, או על המזרח הרחוק. אפילו על פרויד.
הרולטה של דה נירו, מאת ראווי חאג'
זהו סיפור שמתרחש בביירות ובפריז במלחמת האזרחים בלבנון. ראווי חאג', לבנוני שגר בקנדה, מתאר לנו איך נראית חברה חיה שהיא גם מתה. שני חברים בני העדה הנוצרית מחפשים לשרוד בתוך האנרכיה. האחד שואף לנסוע לחו"ל, ובינתיים מצטרף לפלנגות כדי לממן את הנסיעה (כמו שניחשנו, מיליציה היא לפעמים לא יותר ממקום עבודה); חברו מוצא את פרנסתו בזירת פשע נקייה פחות - עולם הסמים.
חאג' כותב סיפור עם מוטיבים ביוגרפיים שיש בו סצנות בסגנון קולנועי, מערב פרוע, מטבח לבנוני ואפילו קצת שיק צרפתי. איפה אנחנו בסיפור הזה, אתם שואלים? את התשובה אל תחפשו בסברא ושתילה, היא הרבה יותר מתוחכמת. הערת אזהרה: על כל גבר שירותק לספר, יהיו עשר נשים שיניחו אותו הצידה לצמיתות.
מסע לישראל, מאת עלי סאלם
יומן מסע שכולו פשטות וחוכמה. עלי סאלם, סטיריקן ופובליציסט מצרי ידוע, לקח את מכוניתו הישנה, ובמשך שלושה שבועות ב-1994, חצה את ישראל לאורכה ולרוחבה. בדרכו הצינית תיעד דיאלוגים עם פקידים בבית מלון, סטודנטים, אקדמאים, ערבים ויהודים - בנתניה, בתל אביב, בירושלים, בבאר שבע, בנצרת.
ספרו היה לכתב פולמוס סאטירי נגד מתנגדי השלום בשני הצדדים וזיכה אותו בסילוק מאגודת העיתונאים בקהיר. אבל סאלם טמן את הזרעים: כאן וגם שם למדו הקוראים, כי העמים יידעו לחיות מצוין זה עם זה אחרי שיפלו החומות.
הנה מה שכתב בעמוד 120, לפי תרגומו של דוד שגיב:
"מתיתיהו פלד נתן לי במתנה את מחקרו באנגלית על הסופר הערבי אחמד פארס אל-שִדִיאק, ואחר כך שאל אותי שאלה אחת: האם הפונדמנטליסטים יגיעו לשלטון במצרים?"
"לא."
"מדוע?"
"הממסד הצבאי המצרי לא יאפשר זאת."
"אפילו אם..."
"למרות כל דבר, אדוני."
הדבר שלא אמרתי לפרופסור פלד הוא, שהמבנה הפסיכולוגי והתרבותי של הממסד המצרי במשך כל ההיסטוריה ערוך להגנה על גבולותיה של מצרים. הוא נע על האדמה ואינו מרחף בענני החשיבה המעורפלת."
בית יעקוביאן, מאת עלאא אל-אסוואני
הרומן המצליח ביותר שנכתב בשפה הערבית בעשור האחרון. אמנם אחריו יצאו לאור טובים ממנו, אבל אם לנגד עינינו מתרחשת מהפכה חברתית בעולם הערבי, בית יעקוביאן היה אחד הראשונים לבשרה. הרומן מתאר את הקורות בבניין מגורים אחד בקהיר, ובעצם מהווה מיקרוקוסמוס של החברה המצרית על גווניה, צרכיה ובעיקר מחלותיה. הוא שימש השראה לסרט קולנוע מצליח ותורגם ל-23 שפות - רק לא לעברית.
אל-אסוואני מסרב להעניק להוצאות עבריות את הרשות הרשמית ליהנות מיצירתו. בכך הוא רואה את עצמו חייל בצבא הלוחמים נגד נורמליזציה תרבותית עם ישראל. הקמפיין העיקש הזה, שאורכו כימי השלום עם מצרים, אכן הצליח למנוע מישראלים להיחשף ליצירה המצרית והערבית, אבל באותו זמן חסם בפני הקורא הערבי את הזכות לצרוך תרבות ישראלית, אף מבלי שנשאל האם רצונו בכך. באשר ל"בית יעקוביאן" - מי שמאוד רוצה, מוזמן לחפש ברשת את תרגומו המחתרתי לעברית של משה חכם.
המלך חוסיין - ביוגרפיה פוליטית, מאת אבי שליים
אחת הביוגרפיות השלמות ביותר שנכתבו על מנהיג במזרח התיכון המודרני. סיפור ניצחונו של איש צעיר על סביבה שזממה כל העת לחסלו - לאומית ופיזית - לצד תיאור מרתק של הפוליטיקה הפנים ערבית החל בשנות החמישים של המאה שעברה, שנשלטה בידי גמאל עבד אל-נאצר.
חוסיין על עטיפת הביוגרפיה. סיפור שונה לגמרי
הודות למחקר מעמיק ועשרות מרואיינים ותעודות, הצליח שליים לקרוע את המסכה הרומנטית
מעל פניו של השיח הישראלי בנוגע ל"יחסים המיוחדים" עם הממלכה בעידן שטרום הסכם השלום. מחקרו מגלה כיצד זלזלה ישראל, אף מבלי דעת, בבעל בריתה בעמאן - בעוד שלעצמה סיפרה סיפור שונה לגמרי.
מות הנזיר, מאת אלון חילו
"איזו יצירה רעננה", התפייטו אז המבקרים וצדקו, עם צאתו לאור של הרומן הראשון פרי עטו של חילו. הם התכוונו לשפתו העשירה של הסופר הצעיר, וליכולתו המיוחדת לרקוח עלילה רבת מעגלים. אבל לפני הכל, אותי שעשע סיפור המסגרת: מאחורי עלילת הדם נגד יהודי דמשק ב-1840, כמתואר ברומן, עמד משגל בין גבר יהודי לאהובו הנוצרי, שלבו לא עמד לו (כאן מתבקש לומר עוד משהו, אבל לא אגיד מפאת קדושת הדף) והוא השיב את נשמתו לבוראו בזרועות אהובו. מות האביונה של הנוצרי הסורי הבהיל את בן זוגו, והוא ביתר את גופתו ומיהר להסתירה.
"מות הנזיר", של חילו. מותחן של לשון כתיבה מליצית
אינספור ההערות שמצליח לחלץ ממך סיפור המסגרת הזה (כבר אז דפקו יהודים את הערבים לפי העלילה) היו כאין וכאפס לעומת הנאתי מלשון הכתיבה המליצית של חילו, מן המותחן שבנה ומכך שהשכיל, אחרי מאות שנות רדיפה של הומוסקסואלים, לתת להם זכות קיום אנושית במקום הכי פחות צפוי - ובהפוכה.
ג'קי חוגי הוא עיתונאי, סופר ומזרחן, שמתמחה במחקר החברה המודרנית בארצות ערב. לאחרונה יצא לאור ספרו, "אלף לילה. קום", בהוצאת "מעריב".
לפנייה לכתב/ת 
