הפלגה סוערת: כשהפרטנר קמצן - חבל על הזמן

הוא יודע היטב על מה שילם - ודורש לקבל תמורה מלאה. לפעמים אפילו קצת יותר מזה. הוא תובעני, חוקר, מבין בהכל, הוא הכי סחבק - ומרשה לעצמו דברים שבבית לא היה חולם עליהם. המדור "ואיפה המגבת? " נותן במה למי שמשרתים את כולנו באתרי תיירות שונים - ומציב מראה מול הנופש הישראלי. והפעם: מדריך טיולים עם סיפור קטן על קמצן גדול.

לפני כמה שנים יצאתי עם קבוצת מטיילים לטיול של שיט נהרות ברוסיה. עלינו על אונייה גדולה בסן פטרסבורג, התחנה הסופית היתה מוסקבה והאונייה הפליגה לדרכה דרך נהרות רוסיה הגדולים. במהלך ההפלגה עגנו מדי פעם ליד אתרים ואטרקציות, והנוסעים הרבים עלו לאוטובוסים, יצאו לטיולים וחזרו לאחר מכן לסיפון. וכך, בשקט, ברוגע ובשלווה, הפליגה לה האונייה והנוסעים בילו ונהנו.

בשעות הבוקר הקפדתי לצאת כהרגלי לריצה, ועשיתי זאת על ארבעת הסיפונים של האונייה,

למעלה ולמטה. באחד הבקרים הבחנתי במטיילת שהיתה בקבוצה שלי עומדת על הסיפון וממררת בבכי. עצרתי, ניגשתי אליה ושאלתי מה קרה. "רבנו", היא אמרה, "ומשה (השמות בדויים, כמובן - ח.ק.), רוצה לעזוב את החדר. הוא בטח ייגש אליך בארוחת הבוקר ויבקש שתמצא לו חדר לבד".

הרגעתי את דורית ככל שיכולתי, ולפני שנפרדנו היא הוסיפה: "תראה מה אתה יכול לעשות, לא בא להיות לבד. ותזכור...  הוא מאוד קמצן". כך אמרה, ניגבה את דמעותיה ופנתה בחזרה לחדרה. שאלתי את עצמי למה היא ביקשה שאזכור שהוא קמצן ומה היא רוצה שאעשה עם זה.

"תארגן לי חדר אחר"

משה ודורית היו זוג לא נשוי שהצטרפו לטיול. היא אלמנה מקסימה, חייכנית, שופעת חיים ולבבית והוא מנהל בכיר בחברה גדולה, טיפוס קצת מסוגר, שהיה בהליכי גירושין מאשתו. סיימתי את שעת הכושר שלי, התארגנתי והלכתי לארוחת בוקר. נכנסתי לאולם. משה כבר חיכה לי שם.

"חיים", הוא אמר בפנים זועפות, "אני רוצה לעזוב את החדר ואני מבקש שתארגן לי חדר אחר על האונייה, רק לי לבד".

הוא נראה מאוד עצבני ולחוץ, ולא שאלתי אותו למה ומדוע. אינני נוהג לחטט בנושאים פרטיים של הנוסעים שלי, למרות שבמקרה הזה ידעתי בדיוק במה מדובר. "בסדר, אין בעיה", השבתי לו, "אסיים את ארוחת הבוקר ואגש למשרד הקבלה לבדוק אם זה אפשרי וכמה זה עולה. כשנצא לטיול אמסור לך את הפרטים".

באותו היום היינו אמורים לצאת לאחר ארוחת הבוקר לטיול באזור. "טוב", השיב לי משה "תסדר לי את העניין ולא מעניין אותי כמה זה עולה. שיעלה כמה שיעלה, הבריאות שלי יותר חשובה לי מכסף", אמר וחזר להעמיס מזון על צלחתו.

איך 150 דולר הפכו ל-1,500?

לאחר הארוחה ניגשתי לקבלה. "אין בעיה" אמרה לי שם המנהלת, "יש לנו הרבה חדרים פנויים על האונייה ועד לסיום הטיול, במוסקבה, החדר יעלה 150 דולר". הודיתי לה ופניתי לרדת לעבר הרציף ולאוטובוס שהמתין לנו. משה כבר חיכה לי בחזית האוטובוס. "נו, בדקת לי?", שאל. " כן ושים לב" אמרתי לו, "כרגע נותרו שלושה חדרים בלבד פנויים על האונייה, עד למוסקבה חדר עולה 1,500 דולר וביקשתי שישריינו לך חדר. עד שנחזור מהטיול - אתה חייב לתת להם תשובה".

"כל כך הרבה?" ,שאל משה בזעף. אני רק משכתי בכתפי והשבתי: "אין מה לעשות, זה המחיר".

עלינו לאוטובוס והצטרפנו לקבוצה שהמתינה לנו. במהלך הטיול משה התחמק מקרבתי, השתדל שלא ניתקל זה בזה ואפילו נמנע מקשר עין איתי. בתום הטיול חזרנו לאונייה, אבל ממשה לא שמעתי ולא קיבלתי שום תשובה.

בערב עשיתי דרכי לחדר האוכל. בפתח המסעדה עמדה דורית. כשהתקרבתי אליה, היא באה לקראתי, חיבקה אותי ולחשה לי באוזן בחיוך: "הוא חזר". 

הכותב הוא מדריך טיולים בחו"ל.

אתם בעלי עסק או נותני שירותים מתחום התיירות? נתקלים ב"טיפוסים" כאלה ואחרים? אם יש לכם מה לספר לנו על התייר הישראלי כיתבו לנו למייל: tourism@y-i.co.il