איך עוצרים את הסחף בעזה? זו לא הדרך

מדיניות התגובה הנוכחית שלנו על ירי ופיגועים היוצאים מעזה שגויה. היא נועדה להרתיע את הירי מעזה ולתחזק את ההרתעה שהושגה ב"עופרת יצוקה", אך אינה משיגה את יעדיה. חמור מזה - לעתים אף חוזרת אלינו התגובה הצבאית כבומרנג, כשהיא מגבירה את הביקורת על ישראל ואת בידודה בזירה הבינלאומית. כמו שקרה אתמול, כאשר ירי תגובה לא מדויק של צה"ל פגע בשוגג בילד ונער פלסטינים לא מעורבים.

חשוב להדגיש - מדיניות זו פשטה למעשה את הרגל כבר ב-2005, אחרי פינוי רצועת עזה מהמתנחלים ומכוחות צה"ל. למעשה היא הוכחה כלא יעילה עוד קודם לכן, בתקופת האינתיפאדה השנייה, כאשר צה"ל הפציץ והפגיז מבנים שהכילו את המחרטות לייצור רקטות קסאם ואת מעבדות הנפץ בעזה. הפעילות הזו לא השיגה דבר מלבד מה שתואר בצדק כ"חורים בקירות".

לכן יש לבחון מהיסוד את מדיניות התגובה הזו, ובעיקר את ההנחות שהיא מתבססת עליהן. ההנחה המכוננת הרווחת בצה"ל ובמערכת הביטחון היא שלחמאס, שהוא השלטון ברצועה, יש אינטרס חזק לשמור על הרגיעה שהשתררה אחרי "עופרת יצוקה". זאת כדי לאפשר את שיקום ההריסות, כדי לעודד גורמים בינלאומיים להעניק לו תמיכה חומרית והכרה מדינית וגם כדי למנוע החמרה במצוקת האוכלוסייה הלא-לוחמת. הנחה נוספת שעליה מבוססת מדיניות התגובה הישראלית היא כי יש בכוחו של ממשל חמאס לאכוף את הרגיעה על "ארגונים סוררים" כמו הג'יהאד האיסלמי וועדות ההתנגדות העממית ועל ארגונים קטנים הפועלים בהשראת אל-קאעידה והג'יהאד העולמי.

הנחה שלישית היא שההנהגה המדינית של חמאס ברצועה, זו המנהלת את ענייני התושבים ודואגת לרווחתם, מתואמת ואוכפת את מדיניותה על הזרוע הצבאית של חמאס, "גדודי עז א-דין אל-קסאם", בפיקודו מוחמד אל-ג'עברי. בהסתמך על הנחות אלה פועל צה"ל בשלושה נדבכים: הנדבך הראשון הוא הגנתי-סיכולי - צה"ל פועל לאורך הגדר ומשני עבריה, במגוון שיטות ואמצעים כדי לסכל חדירות לשטחנו וכדי למנוע פגיעה בסיורי הביטחון השוטף באמצעות מטענים וירי נ"ט. פעילות זו נשענת על מערך כבד של חיישנים, סיורים ואמצעי אש הפרושים לאורך גדר המערכת.

"הבן יקיר לי" של טהרן

נדבך שני בפעילות צה"ל הוא הסיכולים הממוקדים. אלה מתבצעים על סמך מידע מודיעיני נגד חוליות פיגוע של כל ארגוני הטרור הפועלים מרצועת עזה או מנסים לצאת לסיני כדי לפגע משם, עוד בטרם ביצעו את זממם. הנדבך השלישי, הבעייתי, היא התגובה ההרתעתית על ירי פצמ"רים ורקטות לשטחנו. תגובה זו מתבצעת, כאמור, על סמך ההנחה שחמאס הוא הריבון ברצועה. לכן הוא מוחזק אחראי לכל אירוע של ירי לעבר ישראל או פיגוע גדר חמור, גם אם לא בוצע על ידי אנשיו. על פי הגיון זה מעניש צה"ל את חמאס על כל הפרה של הרגיעה על ידי אחד מגורמי הטרור ברצועה, באמצעות פגיעה בנכסים שלטוניים וצבאיים של חמאס, בסיסי אימונים, מוצבים ומנהרות הברחה ולחימה.

תגובה זו, המסתמכת על החוק הבינלאומי ועל זכותה של ישראל להגנה עצמית, תכליתה לתחזק את ההרתעה ובעיקר לתמרץ את חמאס לאכוף את הפסקת האש דה פקטו גם על הארגונים הסוררים שאינם סרים לפקודתו ישירות. תגובה זו אינה משיגה את יעדיה מפני שהיא מבוססת על הנחות ותמונת מצב שהיו תקפות רק בשנתיים שאחרי "עופרת יצוקה", כשארגוני הטרור ליקקו את פצעי המכה האנושה שספגו, ותושבי הרצועה הלא-לוחמים היו שרויים במצוקה נוראה. כיום התאוששו ארגוני הטרור, וגם תושבי הרצועה נהנים מרווחה יחסית, ולכן אפקט ההרתעה התעמעם.

בנוסף לכך התחזקו מאוד ארגונים הקוראים תגר על שלטון החמאס ומדיניות האיפוק שהוא מנסה לאכוף. בעיקר התחזק הג'יהאד האיסלאמי, שהוא כבר תקופה ארוכה "הבן יקיר לי" של משמרות המהפכה בטהרן. הג'יהאד האיסלאמי פועל

ישירות בהנחייתם ובסיועם הפעיל המאסיבי של האיראנים, על אפו וחמתו של חמאס. חמאס מנסה לשכנע את הנהגת הג'יהאד האיסלאמי לרסן את אנשיו, אך נכשל פעם אחר פעם. גם מנהיגי הג'יהאד האיסלאמי אינם כל-יכולים. אפילו כשהם נענים לבקשות ולאזהרות חמאס, הם אינם מצליחים לאכוף את מרותם על כל פעילי השטח שלהם.

הירי הקודם של רקטת גראד לבאר-שבע, בחודש שעבר, בוצע כיוזמה פרטית של כמה פעילים, ששילמו על כך בחייהם אתמול, כשנפגעו בסיכול ממוקד של צה"ל בדרכם לבצע שיגור נוסף לעבר בירת הנגב. מצב דומה קיים גם ביחס ל"ועדות ההתנגדות העממיות", אף כי ארגון זה יותר ממושמע מנקודת ראותו של חמאס. במצב עניינים זה, כשישראל מענישה את חמאס בתגובה על כל ירי פצמ"רים או שיגור רקטות מהרצועה ללא קשר לזהות הארגון שירה אותם, נוצרת בעיה נוספת: הזרוע הצבאית של חמאס, שאנשיה הם הנפגעים העיקריים, דורשת לנקום. בעיקר כאשר צה"ל לא מסתפק בהרס מתקנים, אלא הורג כמה מפעיליה בתגובה על ירי שלא הם ביצעו.

הפצמ"ר סטה וגרם להסלמה נוספת

כך היה לפני שבוע כשצה"ל הרג שני פעילים של "עז א-דין אל-קסאם" בתגובה על ירי רקטה בודדת לעבר שטח פתוח בעוטף עזה מצד אחד הארגונים הסוררים. אנשי הזרוע הצבאית של חמאס הזועמים הגיבו בשבת האחרונה, בחסות הערפל, בירי של כ-50 פצצות מרגמה. רוב הירי התבצע לטענת חמאס לעבר מתקנים של צה"ל בעוטף עזה, אך היו פגיעות חמורות למדי בשלושה יישובים. מהערכות המצב עולה כי חמאס פירש את הריגת שני הפעילים כהסלמה מכוונת מצד ישראל, ולכן חרג ממנהגו והגיב בירי מאסיבי שהעלה את ההסלמה מדרגה נוספת.

אתמול הייתה עוד קפיצת מדרגה. מספר פצמ"רים שנחתו בבית קברות של אחד היישובים נענו בירי תגובה מהיר ממרגמה צה"לית. מהירי הזה נהרגו ארבעה פלסטינים, בהם ילד ונער לא-מעורבים. השניים האחרים היו כנראה מאנשי החוליה שירתה. המפקד של כוחות צה"ל באזור שהחליט על ירי המרגמה הסתמך על נתון שקיבל ממכ"ם הירי החדיש שצה"ל החל להפעיל בימים האחרונים כדי להזהיר את האזרחים מפני פצמ"רים הנוחתים ביישובם ולאפשר תגובה מהירה. הצרה היא שהמכ"ם הזה זיהה את בית הקברות כחלק מהשטח הבנוי של היישוב, ולכן החליט המפקד להשתמש באש מרגמות כתגובה מהירה לעבר מקור הירי כדי למנוע ירי נוסף.

המרגמה שירתה היא מדגם "קשת" המצטיין בדיוקו, אבל גם מרגמה כזו היא בסופו של דבר נשק סטטיסטי שיש לו פיזור על פני כמה עשרות מטרים, ולכן נפגע הבית שבו נהרגו הלא-לוחמים. השורה התחתונה היא שתגובה מהירה ושגויה על ירי פצמ"רים לא מסוכן גרמה להסלמה נוספת, שהביאה בסופו של דבר לירי הגראד על באר-שבע, שממנו נפצע קל אזרח ישראלי.

אם כבר תגובה - בנשק מדויק יותר

ברור לגמרי שלישראל אין עניין כעת בהסלמה. אין לנו עניין לתת תואנה לשליטים ערבים, המתמודדים כעת עם ההתקוממות בארצם, לתעל את זעם עמם לעברה של ישראל בעטין של הפגיעות בעזה. מאותה סיבה גם אין לנו עניין לקרב את המועד שבו לא תהיה לנו ברירה אלא להיכנס מחדש לרצועה במבצע גדול בנוסח "עופרת יצוקה". לישראל יש גם אינטרס ברור להאריך את תקופת הרגיעה שממנה נהנים תושבי עוטף עזה. כל אלה מחייבים שינוי מהותי במדיניות התגובה על פי העקרונות הבאים:

1. להפסיק לחלוטין את תגובות האש הסתמיות שפוגעות בנכסים צבאיים ושלטוניים של חמאס במטרה להרתיע. ירי התגובה הזה אינו משיג כיום את מטרתו, מפני שחמאס אינו שולט שליטה מלאה ב'ארגונים הסוררים' ומפני שההרתעה התכרסמה בינתיים. הג'יהאד האיסלאמי בוודאי שאינו מתרשם, ואפילו מרוצה מכך שהוא מצליח לשסות את ישראל וחמאס אלה באלה. אם יתבצע ירי התגובה הוא צריך להיות תכליתי מדוד וזהיר. כלומר הוא צריך לפגוע במטרות המשרתות ישירות את מאמץ הלחימה של חמאס (מנהרות הברחה ולחימה למשל), ולהימנע ככל האפשר מהרג פעילי חמאס שאינם מעורבים ישירות בירי על ישראל.

2. להגביר את הפעילות הסיכולית - בעיקר סיכולים ממוקדים - בכל מקרה של גילוי וזיהוי כוונה לירי או לפיגוע גדר, אך להימנע מירי תגובה מהיר ואוטמטי לכיוון כללי של החוליה היורה או המפגעת אם אנשיה ומיקומם לא זוהו בברור. עדיף להימנע בכלל מירי תגובה אל חוליה הנמצאת בקרבת מבני מגורים. הנזק המדיני וההסלמתי העלול לנבוע מכך אינו שווה את ההישג של פגיעה בכמה חמושים.

3. להימנע ככל האפשר משימוש בנשק סטטיסטי כמו מרגמות ותותחים לתגובה על ירי לשטחנו, ולהעדיף פגיעה מהאוויר או ירי בררני בתותחי טנקים ובטילי "גיל" שהם מדויקים יחסית. גם זאת אחרי שהמפקדים בשטח וידאו ואימתו את המידע המתקבל מהחיישנים הטכנולוגיים, ואחרי שווידאו כי אין כמעט סיכוי שייפגעו אזרחים לא-לוחמים.

4. אפשר וצריך להעביר מסרים לחמאס לא רק באמצעות אש, שבמרבית המקרים אינה מרתיעה אך גורמת להסלמה. מסרים אלה צריכים להיות גם באמצעים מילוליים ובאמצעות מתווכים. יש סתירה בין העובדה שישראל אינה מכירה בחמאס

ואינה מדברת עמו, אך מתייחסת אל הארגון כאל ריבון לכל דבר ברצועה ודורשת ממנו לפעול בהתאם. העברת מסרים כזו מתבצעת בצורה מצומצמת גם היום, אבל צריך למסד אותה, להרחיבה, ולוודא שהיא מתבצעת באמצעות מתווכים בעלי השפעה.

נקיטת מדיניות כזו על ידי ישראל עשויה למנוע בעתיד לא מעט סיבובי הסלמה. אי אפשר למנוע את כולם, אך כל פרץ הסלמה כזה גורם נזקים בנפש ורכוש, ולכן מניעתו היא הישג שאולי גם מרחיק את היום - שכנראה יבוא במוקדם או במאוחר - בו צה"ל ייאלץ להתניע את "עופרת יצוקה 2".