סיבוב בצד האפל: גולדה משוטטת בדרום ת"א

לכל איש יש סיפור

דרום תל אביב שנואה ואהובה עלי בו בזמן. שנואה - בשל הלכלוך וההזנחה, ואהובה בזכות האנשים המשופשפים וחסרי השם שמסתובבים שם. הם לא אופנתיים ולא מחוברים לשום סצנה ובכל זאת – דווקא עליהם אני תמיד בוחרת להתעכב. נדמה שלכל אחד מתושבי איזור התחנה המרכזית יש סיפור שעומד מאחוריו ורק כשהוא מספר אותו, הוא פתאום לא נשמע כמי שכשל לחיות חיים נורמטיביים, אלא כמי שחייו הם תוצאה של מסע עמוס בבחירות רגשיות.

שוטטתי לפני זמן מה במשך 5 שעות בדרום העיר, באיזור התחנה המרכזית. אני אוהבת לשוטט, וכשאני עושה זאת אני חושבת על משנתו של האינטקואל היהודי-גרמני וולטר בנימין, על ספרו "שוטטות" ועל כך שטען שלנעול את המחשבה בתוך שיטה, להיצמד לתבניות מחשבה סדורות - זוהי מלכודת הדבש של של האיש החושב.

מהותו של השיטוט הוא להיות מובל על פי החושים והאינטואיציה ולא על פי מחוייבויות, פגישות וסדר יום. אני לא יודעת למה בחרתי לפנות במסע הקצר שלי שמאלה ולא ימינה. מה שכן, כל פנייה הובילה אותי אל אדם זה ולא אל אחר שברחוב המקביל. את כל אחת מהדמויות פגשתי באקראי.

לכל תושב יש סיפור. עובד זר בתחנה המרכזית

בחורה מחצר אחורית

בחורה קראה לי מחצר אחת, שממוקמת מאחורי בניין מוזנח. היא זיהתה אותי כשעברתי לידה, מימי צילום קודמים שלי בשכונה. "בואי, בואי! תצלמי אותי, שיראו מה קורה לי כאן לפני שאני מתה", היא צעקה לי.

בחורה מהתחנה המרכזית (ללא פנים)

"אני לא רוצה שיזהו אותי", אמרה הבחורה בתצלום למטה. היא הגיעה לכאן אחרי סדרה של התעללויות. "יש לי משפחה ואני לא רוצה שיידעו שאני כאן", אמרה. הפרט האירוני והעצוב בכל הסיפור הזה הוא שבני משפחתה הם אלה שהתעללו בה.

אשה עם שמלה

בשלב מסוים יצאתי מגבולות השכונה, להפסקה. נסעתי לרמת גן, לביתה של אמא של מי שהיתה פעם חברתי. את השמלה שהיא מחזיקה בידה היא לבשה פעם, אחרי הולדת בנה. "פעם הייתי רזה ויכולתי ללבוש שמלות יפות ובגדים צבעוניים", היא אומרת. "היום קצת עליתי במשקל ויכול להיות שאני לא אוכל להיכנס לשמלה הזו".

מבקרים סיקים

כשיצאתי מביתה נתקלתי בקבוצה של סיקים, עם של לוחמים הודיים שביקרו בתל אביב. "באנו לישראל לרגל כנס מיוחד על נשק", מספר לי אחד מהם. "אני יודע שברחוב מסובבים אחרינו את הראש כל הזמן, בגלל המדים והמראה שלנו. אבל אני אוהב להסתובב עם מדים. הם נותנים לי תחושה יייצוגית".

נערה מרחוב לבנדה

בחזרה לאיזור התחנה המרכזית. "את רוצה לראות איך אני נראית?", אמרה לי בחורה שפגשתי. היא לא מחכה לתשובה ומורידה את חולצתה. היא רזה מאוד ומהחזה שלה נדמה שנותר רק זכר. "היית מאמינה שמישהו ירצה לשכב איתי במצבי? גם אני לא מאמינה, אבל יש גברים ששום דבר לא מבחיל אותם. לדעתי הם חולים הרבה יותר מהפצעים שלי בגוף".

האיש עם הפרפרים

את האיש עם הפרפרים פגשתי בסמטה ליד רחוב סלמה. הוא החזיק ביד פרפרים מתים, ממוסגרים ולבש מעיל טייסים ישן.

"אני לובש את המעיל הזה כבר 30 שנה. לא כי אני לא יכול להרשות לעצמי אחר, אלא כי אני קשור לדברים שלי. הם הזכרונות שלי ואני אוהב להרגיש אותם על הגוף ולזכור. ומה עם הפרפרים? "אני אוסף אותם כי הם יפים. אבל האמת היא שלפעמים אני מרגיש עצוב שהם חנוטים פה, מתים בתוך מסגרת".

הפרפרים עושים אותו עצוב (צילומים: לאה גולדה הולטרמן)

לטורים הקודמים של לאה גולדה הולטרמן

בואו להיות חברים שלנו גם בעמוד הפייסבוק