מחפשת את רסקולניקוב בכל רקדן
יותר מעשרים שנה עובדת נעמי פרלוב בצמוד לכוריאוגרף הצרפתי אנז'לין פרלז'וקאז', ומעלה כעת מחול חדש שלו בתיאטרון מרינסקי. "אני בת מהגרים שמביאה לרוסיה תרבות שלכאורה לא שלי, מה שיוצר דיאלוג יוצא דופן עם הרקדנים". ראיון
יותר מעשרים שנה עובדת נעמי פרלוב בצמוד לכוריאוגרף הצרפתי ממוצא אלבני, אנז'לין פרלז'וקאז'. יותר מעשרים שנה היא אחראית על העלאת עבודותיו בבתי האופרה ובלהקות המחול המובילות בעולם מלה סקאלה במילאנו דרך ה-New York City Ballet והאופרה גרנייה בפריז ועד ללהקת NDT ההולנדית.
עם רזומה עתיר ניסיון וותק כמו שלה, שמקפל בתוכו גם ניהול רב שנים של אנסמבל בת שבע, פרויקט גוונים במחול ולאחרונה גם יזום וניהול של המסלול להכשרת רקדנים במרכז ביכורי העתים בתל אביב, מפתיע לגלות שפרלוב עדיין מתרגשת ממה שהיא עושה.
פרלוב בחדר החזרות של מרינסקי (צילום: Vladimir Lupovskoy)
שעות ספורות לפני שהיא עולה על מטוס לסנט פטרבורג, במטרה להעמיד לראשונה על במת תיאטרון מרינסקי בחודש אפריל יצירה של פרלז'וקאז', פרלוב מנסה לארגן את המחשבות. "זו הפעם הראשונה שאני עובדת עם תיאטרון מרינסקי ומעולם לא התרגשתי ככה", היא אומרת.
"אני חושבת שזה קשור למסורת התרבותית האדירה שהמקום הזה מייצג: מדיאגילב דרך נורייב וברישניקוב וכל המוזיקאים הגדולים שעמדו על הבמה הזו אבל זה קשור גם לביוגרפיה הפרטית שלי, לזיכרון תרבותי עמוק שנטמע בי מילדות, שתמיד היה שם".
לשרת את האמנות
בתו של אבי הקולנוע התיעודי בישראל, דוד פרלוב, מרגישה בבית ברוסיה. "באופרה בפריז אתה מרגיש את השיק, מאמין שאתה על פסגת האוורסט. בתיאטרון מרינסקי, התחושה שונה. כל מי שנמצא שם יודע שהוא משרת את האמנות ולא ההיפך. הם עושים את זה בצניעות ובפשטות וזו חוויה יוצאת דופן", היא אומרת.
עם רקדני בית האופרה. זיכרון תרבותי עמוק (צילום: Vladimir Lupovskoy)
את החזרות על "הפארק", יצירה משנת 1994, התחילו במרינסקי לפני כחודשיים. מדובר ביצירה בשלוש מערכות ל-21 רקדנים. כנהוג בתיאטרון הרוסי, את כל התפקידים מלמדת פרלוב במקביל שני קאסטים שונים, שיאפשרו לחשוף בשתי הפרמיירות שייערכו זו אחר זו, מספר רב ככל הניתן של מבצעים וסולנים, חלקם כוכבים עולים על במת מרינסקי.
היצירה, שהוזמנה במקור על ידי בית האופרה של פריז והפכה עם השנים לקלאסיקה אשר מושפעת מהספרות והאמנות הצרפתית במאות ה-17 וה-18, מלווה בקטעי אדג'יו של מוצרט. זוהי למעשה תצוגת תכלית ניאו קלאסית מעודנת של "אמנות האהבה" באמצעות משחקי פלרטוט, ניסיונות פיתוי וכניעה ליצר.
הסולנים יקטרינה קונדאורבה ויורי סמקטוב (צילום: Vladimir Lupovskoy)
נקודת השיא של העבודה היא בפה-דה-דה יפהפה שנע בין טוהר לחושניות עוצרת נשימה. "זה מאד מעניין מבחינתי", אומרת פרלוב, "מדובר בעבודה שמציגה את התרבות האירופית בשיא תפארתה, ואני בכלל ישראלית מקיבוץ ברור חייל, בת מהגרים שמביאה לרוסיה תרבות שהיא לכאורה בכלל לא שלי. זה הרי לא כמו ללמד אותם לרקוד את 'קיר' של אוהד נהרין ובכל זאת כנראה שיש די.אן.איי תרבותי שאדם נושא בתוכו.
אמא שלי נולדה בקרקוב. אבא בברזיל אבל המקור ברוסיה. אז למה בעצם שארגיש יותר הזדהות עם התרבות הישראלית ולא עם התרבות האירופית שעליה גדלתי?".
זה מעלה שאלות על שייכות?
"קצת. 20 שנה אני מסתובבת בין מטוסים בשמיים ומרגישה לא פה ולא שם כמו הרבה ישראלים אחרים. ואז, יום אחד, אני נוחתת ברוסיה ומשהו עמוק מעורר בי הזדהות, מהדהד לי זיכרון, מרגיש פתאום מוכר. כמו שפריז מזכירה לי את התקופה שבה דוד (פרלוב - מ.י) חי בה ואת כל התרבות שעליה גדלנו אבל אחרת. רוסיה היא חלק מהמטען התרבותי שלנו. בבית ספר למדנו ספרות רוסית הרבה לפני שנגענו בספרות צרפתית ולכן זה חלק מהשורשים.
במידה מסוימת, כמה שזה נשמע פואטי, אני עדיין מחפשת את רסקולניקוב בכל רקדן. יש לי הערכה רבה לנפש הרוסית ואני חושבת שזה משהו שאני נכנסת איתו לחדר החזרות ובשל כך הדיאלוג שנוצר עם הרקדנים הוא באמת יוצא דופן. זה מקום שנכנסים אליו בענווה".
המפגש בין המחול המערבי לאסכולה הרוסית הוא עדיין מפגש של קצוות?
"האסכולה של וגאנובה וכל השיטה השמרנית והמשטר הקפדני בתנועה ובטכניקה, הם חלק בלתי נפרד של המחול הרוסי גם היום. מצד שני יש להם את הפתיחות האמנותית הגדולה ביותר שנתקלתי בה לאורך כל שנות העבודה שלי. אולי זה קשור להשתחררות מכבליו של המשטר הסובייטי הנוקשה.
הם עדיין עמוק בתוך ההרגלים ובמסגרות הקשוחות, אבל איכשהו הנפש נשארה חופשייה וזה בא לידי ביטוי בעומק ובהתמסרות לעבודה באופן שהמערב לא מכיר. אני חושבת שההתמסרות הזו קשורה לאמונה במה שאתה עושה וזה מרגש לראות".
משחקי פלרטוט, ניסיונות פיתוי וכניעה ליצר (צילום: Vladimir Lupovskoy)
התמסרות מדבקת
אין ספק שההתמסרות מדבקת. במהלך שהותה האחרונה בסנט פטרבורג, מספרת פרלוב שכל דקה חופשייה היתה מחזירה אותה בלי למצמץ אל אולם החזרות. "זו הלהקה היחידה בעולם שמוכנה לעבוד מבוקר עד לילה בלי הפסקה ובלי שאף אחד יפצה פה. יש להם משמעת שלא תתואר והם יעשו הכל למען האמנות. זה מדבק כי יש משהו בהתמסרות הזו שמאפשר לך להגיע לאמת שלך כאמן", היא אומרת.
"מפגש עם אמנים טוטאלים מהסוג זה הוא מענג. מעבר לצד הטכני, אתה מגלה את האמוציות, את האלגנטיות, את הדקדוק והדיוק בפירוק של כל פרט בתנועה. לא הרגשתי צורך לגלות את העיר מסביב כי הרגשתי שכל המהות שלה נמצאת בתוך הסטודיו".
למרות שהוא נחשב לאחד הכוריאוגרפים המובילים באירופה, את עבודותיו של פרלז'וקאז' כמעט ולא העלו בישראל. באמצע שנות התשעים העלתה פרלוב באנסמבל להקת בת שבע שניהלה את "דמעות לבנה" ומאוחר יותר הציגה להקת בת שבע את יצירתו, "Noce", באולם הסינרמה בתל אביב. מאז לא עלו שוב.
"קשה לי להסביר את זה", אומרת פרלוב, "זה גם לא תפקידי. זו שאלה שצריך להפנות למנהלי הלהקות". הסיבה, מן הסתם, קשורה לעובדה שבישראל 2011 אין למעשה להקות שמטפחות את "ארון הספרים" של הרפרטואר הניאו קלאסי למעט במידה מסוימת הבלט הישראלי ובלט פאנוב.
קשה לדבר על חשיבותו של יוצר כל כך קרוב ובכל זאת. מה בעיניך מסמל יותר מכל את העבודה של פרלז'וקאז'?
"הוא מגשר בין העבר לעתיד. הוא יודע שהעבר הוא הבסיס והיסודות ליצירה של מחר. אין לו את הדחף הזה לנסות ולהיות אוונגרד או לשאת דגלים. הוא לא מונע מאמביציות מהפכניות ומכאן גם החיבור לבלט הרוסי.
זה מאד מורכב. אני חושבת שהוא אחד הכוריאוגרפים היחידים שמבינים באמת לנפש האישה אבל יותר מכך, העבודות שלו זה כמו לקרוא סונטה לצ'לו ולפסנתר שבכל פעם שאתה מנגן אותה היא נשמעת אחרת. הוא קלאסיקן ואני מתחברת לזה".
אתם עובדים ביחד משנת 1988 שזה הרבה מאד שנים. מותר לשאול איך הכרתם?
"במקרה. נפגשנו במסיבה בפריז. היתה שיחה מעניינת על כוריאולוגיה, כתב תנועה, שזה למעשה המקצוע שלי. באותו הזמן רשמתי בעיקר עבודות לא קלאסיות והוא התעניין. בעקבות השיחה הוא הציע לי עבודה. זה מצחיק, אני, שכשרקדתי בבת דור לא יכולתי להעלות על נעלי אצבע בגלל כפות רגלי המגהץ שלי, מוצאת את עצמי היום מלמדת בלרינות ממרינסקי את הכוריאוגרפיה של פרלז'וקאז'.
אבל כן, אנחנו כבר 23 שנים עובדים ביחד ויש לנו נאמנות יוצאת דופן אחד כלפי השנייה. אני חושבת שהוא מעריך את העבודה שלי וסומך עליי שזה אושר גדול. יותר מהכל הוא מעריך את טביעת העין שלי וחדות הראייה, שזו הגנטיקה שירשתי מפרלוב. מה שמוזר זה שעם השניים העין הופכת ליותר מחודדת עד כדי אי שפיות. אני יכולה לראות את הפציעה שתבוא במהלך קפיצה של רקדן באוויר".
