שיעור מולדת
הבחירה ב"תש"ח" של קניוק בפרס ספיר היא מצוינת, אבל גם חשובה. בלי קשר, כך גם המורשת של ליז טיילור. אריאנה מלמד סוגרת שבוע וסוגרת חשבון גם עם לימודי התנ"ך בפייסבוק
תש"ח חיה מחדש
לא קל היה להיות שופט בפרס ספיר השנה: חמישה ספרים ראויים ביותר הגיעו לגמר, והבחירה ב"תש"ח" של יורם קניוק איננה בהכרח הקלה או המתבקשת ביותר - אם כי היא בחירה מצוינת.
"תש"ח". שונה בנוף ספרי מלחמת העצמאות (עטיפת הספר)
"תש"ח" הוא ספק רומן-חניכה, ספק ממואר אישי, ורובו בנוי כמונולוג ארוך מתוך זכרונו של המספר, המשחזר את מה שהיה (ומה שהוא זוכר שהיה, ומה שנדמה לו שהיה) במשך שנה אחת בחייו, 1948 המיתולוגית. לכאורה, המדף העברי רווי בספרים על אודות מלחמת העצמאות, אבל "תש"ח" הוא יוצא דופן מבורך, מפני שקניוק לא בחר להיצמד לשום נראטיב מוכתב מראש כשחזר אל המלחמה ההיא.
כמו ב"חימו מלך ירושלים", קניוק מבקש לחלץ את המלחמה מן ההירואיקה וההדר ולהחזירה למבט של חייל בן 17 וחצי, אלא שכאן המבט הזה נכתב מבעד לפילטרים של מה שאירע אחר כך - מתוך דמותה של המדינה שהאיש הצעיר כלל לא הבין כי היה שותף בהקמתה, בעת שנצטווה לחגוג את הכרזתה בריקוד - כשלידו שרוע חברו המת.
קניוק בטקס הענקת פרס ספיר. פשוט ספר חשוב יותר (צילום: עופר עמרם)
קניוק משיב למלחמה ההיא את מה שמסתתר מתחת לנוסח הרשמי, את מה שהמספר שלו והוא עצמו היו אמורים לשכוח בשכרון הנצחון: את המתים, את מעשי הזוועה, את הדילמה המוסרית שבלעדיה אפשר להיות חייל, אבל אי אפשר להיות אדם - ואת כל זה הוא עושה בטון וברצף הדיבור של אדם שעדיין מחפש לעצמו את הסיפור שלו מתוך הקרעים והדילמות, אבל ככל הנראה לא יוכל לעשות זאת, שכן 60 שנה ויותר אחרי מלחמה, הוא עדיין מצוי בעיצומה של הטראומה שמלווה אותו מאז.
בסופו של דבר, אי אפשר היה שלא לבחור בספר הזה לפרס: הסיכויים שייכתב עוד ממואר אישי על ימי המלחמה ההיא ברמה הזאת הולכים ומתמעטים יחד עם בני דורו של קניוק. הסיכוי לכתוב את הדברים בלשון שמושכת את הקורא לצלילה ארוכה וחסרת נשימה אל תוך ההלם, כבר לא קיים בספרות העברית: הלשון הזאת, שהיא ייחודית לקניוק ולפעמים מעצבנת ומתסכלת, מצאה הפעם את מקומה הנכון והמדויק ביותר, מקומו של דובר מתלבט ומתחבט, נאחז בקרעי זכרון ומבקש לבנות מהם עולם - וגם יודע היטב מה מחירו של העולם החדש הזה, והיכן קבורים המתים והשלדים שלו.
לאה איני, סייד קשוע, ניר ברעם ואסף ענברי הגיעו לחמישיית הגמר של פרס ספיר עם ספרים מצוינים. "תש"ח" של קניוק הוא, בפשטות, ספר חשוב יותר.
ליז של כולם
אף פעם לא קראנו לה "אליזבת". ליזטיילור, במילה מובלעת אחת, ובדרך כלל כשם עצם של ממש. כשמדורי הרכילות הזעירים בעיתונים של פעם חגגו את מעלליה ונישואיה ומחלותיה וסרטיה המתמעטים והולכים, היא מיאנה להתרחק מן הזיכרון והמשיכה להיות שם עצם: "היא חושבת שהיא ליזטיילור" נאמר במידה גדולה של זלזול ותיעוב.
טיילור. לא קראנו לה "אליזבת" (צילום: Getty Images Imagebank)
הדבר נאמר כלפי נשים שהעזו לשתות אלכוהול של ממש ולא רק יין פטישים, על נשים שבחרו בעל ואחר כך עוד אחד ועוד אחד, על נשים שהתלבשו בהידור בחיי היום יום המפא"יניקיים והידסו ברחובותיה של עיר על גבי עקבים גבוהים ודקיקים, ושיערן היה עשוי לתפארת כמעין קסדה נוקשה, כולה ספריי דביק (וקצת מסריח).
בין בנות דורה בקולנוע, לא היתה אחת שזכתה למעמד הטעון הזה. לא היו ערימות של סלבריטאיות לחלום עליהן ולחקות אותן ולבוז להן, ואם היו - שמן לא הגיע לפרובינציה המרוחקת במידה שתאפשר זיהוי מיידי, גם של השם וגם של הביוגרפיה, גם של הסרטים וגם של ההרפתקאות מחוץ למסך.
היא לא היתה אמורה למות, אלא לחיות לנצח כזקנה כפופה עם עיניים סגולות, כזיכרון למי שהיינו פעם וכבר לא נהיה עוד לעולם, בצבעי טכניקלור עזים מן החיים, כדי שנוכל לצקצק ולומר "איך הזמן רץ, איך", ו"איך נשים הדורות, מרובות-בעלים, שתייניות ועדיין מהדסות על עקבים לתפארת יש עכשיו בכל פינה, ורק היא נותרה כדי להזכיר לנו שפעם אי אפשר היה אפילו לחלום על קיום שכזה", מבלי לשמוע "מה היא חושבת לעצמה, שהיא ליז טיילור?".
אלוהים עושה לייק
בדף הפייסבוק של אליהו, כתוב שהמעסיק שלו הוא אלוהים, ויש גם תמונה קטנה, תחריט קלאסי שכזה, שאמור לייצג את אליהו - כמו דמויות אחרות בתנ"ך - בתוכנית לימודים חדשה שפותחה בסמינר לוינסקי ונחשפה השבוע.
קריאה בתנ"ך. אם זה קורה בפייסבוק, עדיף לא לקרוא (צילום: רויטרס)
תמר בת דוד, למשל, היא "במערכת יחסים" עם אחיה אמנון שאנס אותה. בת שבע מופיעה אף היא, ועמה המידע על מה שדוד עשה לאוריה החיתי - וכל זה אמור לחבב את שיעורי התנ"ך על מתבגרים במידה כזאת,
שאלה יהפכו לחלק מחייהם הדיגיטליים הסוערים ויהיו "נגישים", שלא לומר מובנים, יותר מהספר המשמים ההוא שמכריחים אותם ללמוד על לא עוול בכפם.אמת, צריך להיות מורה בחסד עליון כדי לגרום לתלמידים חילוניים לאהוב את התנ"ך. קשה להם לקרוא פסוק, קשה להבין, קשה להבין מדוע כל זה רלוונטי לחייהם. אבל קשה עוד יותר למצוא קשר הגיוני ומכבד בין הדמויות המתגמדות לתבניות מוכנות מראש של פייסבוק לבין התנ"ך עצמו, והתוצאה המתקבלת מעיון בפרופילים שחוברו לדמויות היא שטוחה, רכילותית ודלה מבחינה לשונית ורעיונית כאחת. לו היתה בידי הבחירה - למרות התלהבותם של תלמידים שנחשפו לגימיק הזה - אם ללמד תנ"ך באמצעות הפייסבוק או לא ללמד בכלל - הייתי מוותרת לגמרי.
