הופתעו מריח הפלאפל - ונתקעו עם הדירה
קונים שחתמו על חוזה לרכישת דירה בסמוך למרכז מסחרי בירושלים - ביקשו לבטלו בטענה שגילו בדיעבד כי יש בדירה ריח בלתי נסבל של טיגון המגיע ממסעדות בסביבה. בית המשפט דחה את התביעה
"ניחוחות" טיגון של פלאפל, הגיעו עד לפתחו של בית המשפט: קונים שרכשו דירה בירושלים טענו, כי לאחר החתימה על ההסכם, גילו כי ריחות מבתי אוכל סמוכים הגיעו עד לסלון הדירה. הקונים דרשו פיצוי מהמוכרים, אך בית המשפט דחה את התביעה וקבע - הקונים היו מודעים לריח בטרם קנו את הדירה.
בין הצדדים נחתם חוזה לרכישת דירה בסמוך למרכז המסחרי בקריית יובל בירושלים, תמורת 775 אלף שקל. הקונים טענו כי המוכרים הסתירו מהם את העובדה, שבדירה יש ריח בלתי נסבל המגיע ממסעדות בסביבה, לרבות דוכן פלאפל ושווארמה שפועל בסמוך לחלון הסלון.
עוד הם טענו, כי כי מערכת ההסקה בדירה אינה פועלת, בניגוד לאמור בחוזה. לטענתם, הם הודיעו למוכרים על ביטול החוזה עקב הפרתו היסודית , אך אלו סירבו לבטלו.
בתביעה שהגישו לבית משפט השלום בעיר, דרשו הקונים פיצוי של 277,500 שקל, סכום המשקף לדבריהם את כפל הפיצויים המוסכמים שנקבעו בחוזה - פעם בשם הסתרת פגם הריח, ופעם בשל ההסקה המרכזית הלקויה וכן פיצויים בגין ירידת ערך הדירה.
מנגד טענו המוכרים, התובעים היו מודעים למיקום הדירה ולבתי האוכל הסובבים אותה, וכי מחירה אף הופחת בשל כך. באשר להסקה נטען כי אין במערכת כל פגם, והיא אינה פועלת מכוח החלטת ועד הבית. בנוסף טענו המוכרים, כי התובעים הם שהפרו את החוזה הפרה יסודית בכך שהודיעו על ביטול החוזה שלא כדין ובכך שלא רשמו את זכויות הדירה על שמם, ולפיכך הגישו תביעה נגדית על סך 185 אלף שקל בגין עוגמת נפש ואובדן זמן.
בעיית הריח התבטאה במחיר
במהלך הדיון ערך בית המשפט ביקור בדירה, במהלכו התרשם השופט מריח הטיגון השורר בה. בנוסף, העידו המתווך בעסקה, שוכרת בדירה בעבר ונציגות ועד הבית.
לבסוף החליט סגן נשיאת בית המשפט, השופט שמעון פיינברג, לדחות את התביעה בקובעו כי התובעים ידעו על בעיית הריח בדירה עוד לפני חתימת החוזה. השופט קבע, כי בעדותו בבית המשפט הודה התובע שביקר בדירה לפחות פעמיים לפני חתימת ההסכם, והדבר מחזק את טענת המוכרים כי נכח בדירה גם בשעות בהן המסעדות פועלות.
חיזוק נוסף לטענה זו התקבל מעדותו של המתווך בעיסקה, שציין כי התובעים התלוננו על הריח עוד בביקור הראשון והדבר אף שימש בסיס למיקוח על המחיר, שהיה נמוך בכ-200 אלף שקל ביחס למחירי הדירות באזור.
גם באשר להסקה קיבל השופט את גרסת בעלי הדירה, שנתמכה בעדויות השוכרת וועד הבית, וקבע כי העובדה שההסקה איננה פועלת עוד בהחלטת הוועד, אינה מהווה הפרה יסודית של החוזה שכן קיימות דרכים אלטרנטיביות וזולות יותר לחימום הדירה.
עם זאת, נקבע, כי יש לדחות גם את תביעתם הנגדית של המוכרים, בהיותה חסרת בסיס, שכן נקבע כי הודעת ביטול החוזה של התובעים לא התממשה, והתובעים שילמו בסופו של דבר את מלוא התמורה עבור החוזה ורשמו את הדירה על שמם. משנדחו שתי התביעות, נפסק, שכל צד ישא בהוצאותיו.
לעיון בפסק הדין המלא לחצו כאן
לאתר המשפט הישראלי פסק דין
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: אבי מועלם")
