מעשים טובים בקולנוע הישראלי

אחד ילד סיני קטן, לקחת הביתה - "נודל"

מירי היא אלמנת צה"ל פעמיים. היא שכלה שני בעלים לטובת מלחמות ישראל, והכאב שכרוך באובדנם גורם לה להתרחק מהחיים ומכל מה שיש להם להציע. ילד סיני קטן, שננטש בארץ לאחר שאמו גורשה על ידי משטרת ההגירה, מאלץ אותה לצאת למבצע הצלה נועז שמטרתו להחזיר את הילד לחזקת אמו בסין.

באחת מהסצינות ב"נודל" ישנו הומאז' חביב למדי לסרט ישראלי מפורסם אחר. גילה, אחותה של מירי ומורה להתעמלות במקצועה, מחזיקה משרוקית בפה ומתזמנת שוב ושוב את כניסתו ויציאתו של נודל הקטן מתוך מזוודה שעתידה להחביא אותו כל הדרך הביתה, לסין.

"נודל". מבצע הצלה אינטימי 

והנה מגיע "נודל" ומתרגם את אותה הירואיות גברית-לאומית לסיפור קטן ואינטימי, מאוד נשי ולא פחות הירואי. "אני חייבת להחזיר את הילד לאמא שלו. זה החוק היחידי שאני מכירה עכשיו", אומרת מירי, בידיעה שהיא מסתכנת בעימות עם הרשויות בסין.

מירי תציל את נודל, ואחרי מסע ארוך ומטלטל היא תצליח להחזיר אותו לחיק אמו. היופי בסרט הזה הוא שגם נודל מציל את מירי. עצם נוכחותו בחייה, ולו לזמן קצר, מעירה בה שוב את התשוקה לחיים ואת הכמיהה שעוד לא מאוחר לממש, להיות אמא.

"נודל" / בימאית: איילת מנחמי (2007)  

מכתב מחאה אמנותי - "הבודדים"

באוגוסט 1997 פרץ בכלא שש הצבאי מרד אסירים. הסוהרים, חיילים בתפקיד, נשבו כבני ערובה בידיהם של האסירים הצבאיים, רובם עולי בריה"מ שתוארו אז בעיתונות כחבורה של חוליגנים. תיאור התנהגותם הבריונית, וחומרת המעשים שבגללם ישבו בכלא, העלתה את התהייה מדוע בכלל זכו ללבוש מדי צה"ל מלכתחילה.

את פיסת המציאות ההיסטורית הזו הפך הבימאי רנן שור לחומר הגלם שמתוכו יצר את עלילת "הבודדים". ביד אמן הצליח שור להפוך את היוצרות – במקום חברה שמזדעזעת לגלות איך צמחו בתוכה קומץ עשבים שוטים, זהו סרט על קומץ עשבים – לא שוטים בכלל - שמנסים בכל כוחם להשתלב בחברה, אבל נשארים תקועים בבדידותם.

"הבודדים" - קולנוע כביקורת חברתית 

באחת מהסצנות היפות ביותר בסרט, גלורי קמפבל, מנהיג המרד, מאלץ מש"קית ת"ש שמוחזקת על ידו כבת ערובה, לכתוב בשמו מכתב לאלוף הצבאי, מתוך כוונה להסביר את מעשיו.

ואם הסרט הזה גורם למישהו מאיתנו לחשוב אפילו קצת על המציאות שמחוץ לאולם הקולנוע, ולתהות כמה עולים חיים היום בארץ ומרגישים בדיוק כך – בודדים - הרי שנעשה כאן חסד של ממש. הדרך לתיקון התחילה.

"הבודדים" / בימאי: רנן שור (2009)

בשם האם, בשם הבת - "אביבה אהובתי"

אביבה היא אישה קשת יום מטבריה. בעל מובטל, ילדים עם תסמינים חריפים של גיל ההתבגרות, אמא מטורללת וחלום אחד שאביבה מתקשה לוותר עליו – להיות סופרת. אי שם, באמצע הסרט, מקבלת אביבה הצעה שכדאי מאוד לסרב לה – סופר תל אביבי מפורסם רוצה לקנות את סיפוריה ולהוציאם לאור תחת שמו. הגמול הכספי הוא משהו שאביבה זקוקה לו מאוד, ולמען אושרם ועושרם של בני המשפחה היא נענית להצעה בלב כבד.

"אביבה אהובתי". אם היינו בהוליווד, אולי זה לא היה קורה. המבנה של הסיפור היה מכתיב איזה הפי-אנד שמאפשר לאביבה לקצר את מרחק התהילה בין טבריה, הפריפריה ששרויה במלחמת הישרדות יומיומית, לבין תל אביב, "התפוז הגדול", שבו מתגשמים כל החלומות.

ובכל זאת, "אביבה אהובתי" הוא סיפור על תקווה ולא על ייאוש. באחד מרגעי השיא של הסרט מתייצבת אושרת, הבת הבכורה, לפני אביבה, ומכריזה שמצאה את ייעודה בחיים: להיות זונה!

אביבה ההמומה כמעט ונופלת מהספסל שהיא יושבת עליו. כשהיא תובעת מבתה הסברים, זו מטיחה בה שעדיף למכור את הגוף מאשר את הנפש. באקט של תסכול ושל מחאה היא מאלצת את אביבה להתעמת עם המחיר הנורא ששילמה, דוחקת בה בתחינה ובדמעות שתציל את כבודה האבוד.

איפה כאן החסד, אתם שואלים בייאוש? ובכן, בזכות הבת העקשנית, חוזרת אביבה אל אותו סופר נכלולי ותובעת ממנו בחזרה את כל הסיפורים שטרם ראו אור. בזכות האמון וההערכה של בתה, תחזור אביבה לכתוב את מציאות חייה ואולי גם תגשים את החלום להיות סופרת מוכרת. ללמדכם, שמעשים טובים ועשיית חסד למען הזולת אינם מתרחשים בהכרח באיזה מרחב חיצוני נפרד. לפעמים הם קורים בין האנשים הכי קרובים, בין כתלי הבית.

"אביבה אהובתי" / בימאי: שמי זרחין (2006)

לא עוד בורקס - "סוף העולם שמאלה"

"סוף העולם שמאלה" הופק ב-2004, אבל עלילתו מתרחשת ב-1968. הוא מפגיש בין שתי קבוצות עולים – יוצאי מרוקו והודו – בעיירת פיתוח נידחת אי שם בדרום הארץ.

באחת מהסצינות החביבות בסרט מתווכחות שתי נשים, האחת מרוקאית והשנייה הודית, על מקום לתליית בגדים מעל חבל כביסה אחד. תוך כדי מציאת פשרה, הן עוברות להתווכח על איכות סבון הכביסה. ההודית מציינת שסבון הכביסה שלה הוא תוצרת אנגליה והוא פשוט מצוין. המרוקאית מעקמת את אפה בבוז. סבון הכביסה שלה הוא תוצרת צרפת וכמובן שהוא מתעלה על האיכות הבריטית.

זהו רגע קומי נחמד, הטומן בחובו סאב-טקסט שפירנס אינספור מאמרים אקדמיים וגם כמה תוכניות טלוויזיה. הנה חבל הכביסה הקטן – מרחב מצומצם וצר מלהכיל – שבו נדחסות יחד לא שתיים, כי אם ארבע תרבויות מפוארות: מרוקו והודו, אנגליה וצרפת.

אחרי שנים רבות של ייצוג קולנועי מבזה, שבו נתפסו עולי עדות המזרח כחסרי תרבות, כפרימיטיביים שצריכים לעבור תחת מכבש החינוך הציוני בכדי להיהפך לבני בית בחברה הישראלית, מגיע סופסוף עידן קולנועי חדש שבו מחליפה תפיסה רב-תרבותית את מקומו של כור ההיתוך המיושן.

"סוף העולם שמאלה" מציע סוג של תיקון לעוול היסטורי. אם יש מישהו שראוי לביקורת באותה סצינה קצרצרה, זהו הממשל הנסתר מהעין שמאלץ שתי נשים לתלות ארבע יריעות תרבותיות על גבי חבל כביסה/ביטוי כל כך קצר.

"סוף העולם שמאלה" / בימאי: אבי נשר (2004)

וככה נראית המציאות

עד כאן קולנוע, עכשיו המציאות. אתם מוזמנים לצפות בקליפ "יום מעשים טובים" שמנציח את רגעי החסד של ימי "מעשים טובים" הקודמים. אם התמלאתם השראה ואתם רוצים גם, אתם מאוד מוזמנים להצטרף. 

• רוצים מסגרת התנדבות במשך כל השנה? לחצו כאן
• רוצים למחזר? לחצו כאן
• "יום מעשים טובים" בפייסבוק - לחצו כאן 
  

כותבת הטור, גלית רויכמן, היא תסריטאית ומרצה לקולנוע