בשמונה שנות כהונתו של הנשיא בוש, התרגל העולם, כמו אמריקה עצמה, למלחמות מסוג אחר לגמרי. מעיראק ועד אפגניסטן היו אלה תמיד מלחמות נחרצות, מלחמות של בני אור בבני חושך, הטובים מול הרעים, מלחמות של קאובוי ששואל האם אתה איתנו או נגדנו לפני שהוא יורה. לפעמים גם אחרי שהוא יורה.

בימי בוש היו אלו בעיקר מלחמות עם קצף על השפתיים. עם התלהמות. מלחמה שהיציאה אליה לא הייתה מלווה בספק, בהרהור שני, בהתלבטות, בבחינה מדוקדקת של שלל האופציות האחרות, מלחמה בה כל אנשי המימשל מתגייסים כדי להסביר לעולם כי זו הדרך היחידה ואין בלתה.

"לא רוצה להתחפש לג'ורג' בוש שרדף את סאדם חוסיין". אובאמה (צילום: AP)

זאת אולי אחת הסיבות בגללן המלחמה שמנהל עתה הנשיא אובאמה נגד משטר העריצות והדיכוי של קדאפי בלוב היא לא מובנת. לפחות לא עד הסוף. כשטילי הטומהוק האמריקאים ומטוסי הקרב הצרפתים חגו מעל טריפולי כדי לזרוע בה הרס כדי לעצור את הזוועות היה הנשיא אובאמה בדרכו לברזיל. הצטרפו אליו רעייתו מישל ושתי בנותיו, מאליה וסאשה. בעיני רבים, בארצות הברית עצמה ובעולם כולו, ריו היא מקום לקרנבל, לא לניהול מלחמה. אובאמה לא סיפק לציבור את הצילומים של מנהיג חמור סבר הקורא נאום קצר לאומה מתוך הבונקר בבית הלבן ומספר כי ברגע זה יצאו הלוחמים לדרך. להיפך, אשתו ובנותיו התלבשו בססגוניות יוצאת דופן, כיאה לאווירה הברזילאית, וצפו להנאתן במופעי ריקודים ואקרובטיקה מקומית.

ברק אובאמה נתן השבוע לעולם נשיא אמריקאי מסוג אחר. הוא לא מיהר לקצר את ביקורו בדרום אמריקה גם אחרי שטייס מטוס קרב אמריקאי נאלץ לנטוש את מטוסו שהתרסק על הקרקע. הוא חזר לוושינגטון שעות ספורות לפני המתוכנן, וכל זה היה במכוון, שכן אובאמה רצה לשדר מסר ברור לעולם: הסכמתי להשתתף במבצע מול קדאפי, אבל אני לא הולך לנהל מלחמה ארוכה וממושכת. אני מתכוון לירות, להפציץ ולהסתלק. אובאמה רצה לומר לעולם שהוא לא ממש בתוך העסק הזה והוא לא מתכוון שהעולם יעצר מלכת כי נתן את פקודת המבצע לחייליו. הוא רצה מלחמה, אבל בקטנה, וזה מה שהותיר אותו השבוע כל כך בלתי מובן. עד כה התרגלה אמריקה למלחמות גרנדזיות שהביאו לה גם כישלונות גרנדיוזים.

בעוד הנשיא אובאמה מדלג בין ריו דה ז'נרו לסנטייגו צ'ילה, החלו לשאול בבירה האמריקאית, כמו גם בבירות אירופה, מה בעצם מטרתה של ההפצצה הזו בלוב? מה יחשב לניצחון? ובעיקר איך יוצאים ממנה ומביאים לסיומה? השאלות הללו זכו למענה חלקי.

אובאמה מלכתחילה לא רצה לצאת למבצע הזה. הוא ידע היטב כי קדאפי הוא לא המנהיג היחיד שמתאכזר לבני עמו. גם הממשל בבחריין עושה זאת. גם בית המלוכה הסעודי. גם סוריה. גם תימן. קודם כל צריך היה אובאמה לברר לעצמו, ולהסביר בהזדמנות לציבור, למה הוא בחר בטריפולי במטרה ראשונה ולא במאנמה שבבחריין או בדמשק שבסוריה.

ההסבר הוא פשוט אבל רק לכאורה. הצי האמריקאי חונה לחופיה של בחריין ובין המימשל המקומי לבין המימשל האמריקאי שוררים יחסים ממושכים של קח ותן. בית המלוכה הסעודי נחשב לאחד מבתי המלוכה הידידותיים לארצות הברית. סוריה עוד לא הגדישה את הסאה, ההפגנות בה רק החלו ותימן היא בעייתית ומרוחקת. אובאמה החליט, לא בשקיקה מרובה, להוביל את המתקפה על לוב כדי להגן על אזרחים לובים שמנהיגם טובח בהם. הוא הגדיר זאת כמשימה הומניטארית, עד כמה שאפשר להשתמש בביטוי "הומניטארי" כשיוצאים להפצצות שיובילו לנפגעים נוספים.

בבריטניה לא ראו כך את פני הדברים. הם רצו את הראש של קדאפי. שר ההגנה הבריטי אמר כי קדאפי הוא בהחלט מטרה. שר ההגנה האמריקאי לא הסכים להגדרה וטען כי תהיה זו טעות לדבר על רצח קדאפי ולהגדיר זאת כאחת ממטרות המבצע בלוב.

הנשיא אובאמה עצמו, אחרי ימים של שתיקה, אמר לקראת סוף השבוע כי המדיניות האמריקאית דוגלת בכך שקדאפי חייב ללכת אבל הפעולה הצבאית, שהוא בשלב זה עדיין מפקדה, נועדה להגן על העם הלובי. במלים אחרות, אובאמה היה שמח אם קדאפי היה נעלם, מתאדה, מתפוגג או שוהה במקרה בבונקר אותו הפציצו כוחות הקואליציה ובדרך זו מחזיר את נשמתו לבורא. אבל אובאמה לא יאמר כי הוא רודף אחרי הראש של קדאפי, גם משום שיש בעיה חוקית עם אמריקה כזאת, אבל גם בעיקר כי הוא לא רוצה להתחפש לג'ורג' בוש שרדף את סאדם חוסיין.

בעיה נוספת שהייתה לאובאמה היא איך לא להפוך את המבצע הצבאי בלוב למלחמה שתיתפס בעולם הערבי כהתנכלות נוספת של המערב לאיסלם ולמדינות ערב. רק לפני שנה וחצי נשא אובאמה את נאום הפיוס שלו לעולם הערבי. הוא עשה זאת באוניברסיטת קהיר. פיוס גדול לא היה מאז. אבל אחרי עיראק ואפגניסטן, שתי מלחמות אותן ירש מבוש, לא רצה אובאמה לרשום על שמו מלחמה נוספת במדינה מוסלמית. אבל הוא גם לא יכול היה להיות בין אלה שעומדים מנגד. ביל קלינטון עמד מנגד כאשר התבצע רצח עם ברואנדה. הוא לא שלח לשם חיילים אמריקאים. לימים אמר כי זו השגיאה הגדולה ביותר של תקופת נשיאותו. אובאמה לא רצה לפקד על מלחמה נוספת, אבל גם לא רצה שלוב תהפוך להיות הרואנדה שלו.

כשאלה היו שיקוליו הודיע אובאמה כי הוא רוצה מבצע מהיר, קצר, ימים ולא שבועות, בלי כוחות קרקע, בלי נוכחות אמריקאית על אדמת לוב.

אלא שבמלחמה כמו במלחמה, יודעים לרוב איך נכנסים אליה אבל קשה לשער איך יצאו ממנה. מלחמות בעידן המודרני אינן מסתיימות בניצחון ברור ומוחץ של צד אחד. המבצע בלוב, על אחת כמה וכמה, כיוון שהוא מוגבל יהיה קשה להניב תוצאות. איך ימדדו ניצחון בלוב? האם הפסקת טיסות חיל האוויר של קדאפי לחלוטין זה דבר שהוא בבחינת ניצחון? ומה יקרה אם הוא ימשיך להפציץ את בנגזי בארטילריה, בטנקים ובספינות הקרב שלו?

אם המערב היה צריך להחליט מה היה רוצה ואפשר היה להשיג זאת במטה קסם היה מייחל לכך שקדאפי יעלם, שיצא לגלות, ירצח על ידי שומרי הראש שלו, או ישוכנע על ידי בני משפחתו שמוטב לקחת את הכסף ולברוח. צילום של קדאפי עולה על מטוס שיוציא אותו מלוב יכול להיות צילום הניצחון של המערב. אם זה לא יקרה, ישפך הרבה מלל מכל הכיוונים כדי להסביר מה בדיוק קרה במבצע הזה בלוב.

דבר אחד בטוח: העולם לא יכול היה לעמוד מנגד כאשר קדאפי טובח באנשיו ואמריקה צריכה להיות גאה בנשיא שלה שהוציא אותה לפעולה צבאית כדי למנוע טבח עם ולא להרפתקאה הזויה שנועדה להחליף שלטון במדינה זרה או למצוא נשק כימי וביולוגי שלא היה ולא נברא.