ד"ש מעוטף עזה

כבר התרגלנו שכמעט שקט וחזרנו שוב לרעם תותחים. הפעם עם קצת יותר ביטחון. אנחנו ברי המזל שגרים ממש על קו הגבול, וזכינו לממ"דים ולבתי ספר ממוגנים, וזה שיפור ניכר מ"עופרת יצוקה".

אנחנו למודי ניסיון. משנת 1946 אנשים חושקים שיניים ויוצרים את הקו הירוק תרתי משמע של מדינת ישראל במחיר דמים כבד. לנו זו שגרת חיים וגם אזרחי ישראל רואים שומעים, מבינים, מבקרים כשהכלניות האדומות צובעות את הירוק, מעריכים ושותפים.

• תושבי הדרום מוזמנים לפנות למערכת ynet באימייל האדום - ואנחנו נדאג שקולכם יישמע
  

כמובן היחידה שאיננה מעריכה זאת היא ממשלת ישראל, על כל מוסדותיה, שצריך ללחוץ עליה שתשאיר את מסלולי הסיוע הנפשי שנבנו כאן בעמל רב, שתמשיך למגן את אשר התחייבה, על כיפת ברזל רק מדברים בינתיים. ומה עם רשות המים? הם שמעו על עוטף עזה? הם חשבו שם איך להקל על תושבים שגם כשאין הסלמה יש להם טפטוף של דברים לא נעימים, אבל לא טפטוף של גשם? למה מים צריכים להוות בעיה בעוטף עזה? למה חקלאים בעוטף עזה צריכים לייבש שדות ומטעים?

ולמה בנייה בקיבוצים בעוטף עזה צריכה להוות בעיה אפילו לרגע אחד? תאמינו או לא, אבל יש אנשים שרוצים לבנות כאן את ביתם ומנהל מקרקעי ישראל חוסם אותם באלף דרכים. למה? כי הוא לא שמע על קסאמים. וצה"ל שבונה את בסיסיו בתוך הישובים, שתמיד שמחים לחבק ולארח ולדאוג, אבל הישובים הללו מקבלים גם את האש המכוונת כלפי צה"ל.

• אירית חפץ, תושבת קיבוץ נירים