רואים רחוק, רואים שינוי

שאל אותי מישהו היום, מדוע צריך רב? מדוע שהתשובות לשאלותינו לא יבואו מאיתנו. הרי כתוב על אברהם אבינו ששתי כליותיו למדו אותו תורה, כילד קטן. האם אין כאן הסרת אחריות מצידו של האדם כשהוא עושה לו רב? מדוע לא "עשה עצמך כרב", במקום "עשה לך רב"?

השאלה הזאת עמוקה מאוד, השבתי לו. האדם זקוק לשני המקורות הללו, למקור הפנימי אך גם לזה החיצוני. משוום שהמפגש עם הא-ל אליו צמא האדם, הינו מפגש

כפול, פנימי וחיצוני. האדם מוצא את המגע האלוקי בלבבו פנימה, "בלבבי משכן אבנה", אך הוא מוצא את האלוקים גם "בחוץ".

הוא מוצא אותו בחוץ, כשהוא מתבונן בהדר הטבע, ביקום האדיר שרק בקצהו אנו נוגעים בחושינו. הוא פוגש את החוץ בציווי האלוקי, הבא מן החוץ וכופה את עצמו על האדם. הוא בא מן החוץ, דרך המסורת הארוכה ורבת השנים, שהיא סוג של זיקוק רוחני, על אנושי, תרכיזי הנוגע בליבת הדברים. אך האדם מחפש את אלוקיו גם בתוככי עצמו. במצפונו, בהכרתו, במוסריותו וברוחניותו העצמית.

הצורך ברב, אמרתי, הוא צורך בתורה שמקורה מן החוץ. בדמות שהיא אנושית אמנם, אך היא מרוחקת מהאדם. שימו לב ללבושו של הרב, המבליט את שונותו. הוא מצטיין בכובע שונה, בחליפה מוארכת. מקומו מובחן משל הקהילה, בחו"ל הוא אף יושב גבוה על בימת ארון הקודש. לא קוראים לו בשמו. הוא מעין שגריר של ממלכה מרוחקת. על פי רוב ,הרב החרדי שומר על גינונים אלה, פונים אליו בגוף שלישי, הוא מרוחק.

דווקא הרב הציוני דתי, שאיננו שונה בלבושו, ובגינוניו, כמו מנסה לצמצם את המרחק. אך מבחינת הצורך בתורה שמקורה מהחוץ, האם הרב הציוני-דתי איננו מחמיץ כאן עיקרון חשוב? או שמא, הוא מהווה דווקא דמות המקורבת לאדם, ותפקידו הוא לעורר את הכוחות הטמונים בבני קהילתו?

פעמים שאנו עדים לאדם המדקדק במצוות שמקורן בחוץ, אך לבו ריק מרוחניות, ידיו לא עוסקות בחסד ובנתינה, רגליו לוקחות אותו למקומות ריקים וחלולים. ופעמים שאנו מוצאים אדם שאיננו מקיים מצוות, אך לבו ומוחו מליאים ברוחניות, הוא איש או אשת חסד, וכל עניינו שקוע בטוב ובנכון.

לעתים אין קשר בין שני חלקי המשוואה ולעתים יש. לעתים העיסוק הדקדקני במצוות מעביר את האנרגיה ותשומת הלב אל המעשה הנגזר מלמעלה, במקום להעלות את המים החיים ממעמקי הלב.

מאבק בין פנים לחוץ

הפרשה שלנו, "שמיני", מביאה לידי עימות אכזרי את שתי הברירות הללו. יום חנוכת המשכן, לבם של נדב ואביהוא עולה על גדותיו מרוב אהבה לאלוקים. והם נוקטים במעשה ספונטני המבטא את תשוקתם העצומה לקרבה לה': "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".

מחזה מרשים לכאורה, שבה התשוקה הפנימית, דוחקת את המצווה החיצונית. ומה איכפת לי אם האש היא זרה, אש "אשר לא ציווה אותם". האש הזאת הרי באה מבפנים, מעומק הנשמה הכוספת אל אלוקיה?

התגובה האלוקית לא מבוששת לבוא. היא מדויקת, חדה, נחרצת: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".

המצווה החיצונית גוברת ומכריעה את המליאות הפנימית, כמובן במקום שהם סותרות זו את זו. אך טיבה של הפנימיות שהיא סותרת את הצו החיצוני: האם חש האדם את קדושת השבת בדיוק עם שקיעת השמש? האם חש האדם את הצורך להתפלל בדיוק כשהחזן פותח את פיו? והתורה מכריעה שהצו החיצוני גובר על התשוקה הפנימית, גובר על הרוחניות הפנימית. אולי זהו התוכן העמוק של הקריאה של עם ישראל בעת מתן תורה, "נעשה ונשמע". הנעשה קודם לנשמע.

ובלשונם של חכמים: "גדול המצווה ועושה, ממי שאיננו מצווה ועושה". מדוע זה כך? נדמה כי תהליכי שינוי ממשיים באדם, חייבים להציב לאדם יעד חיצוני, מרוחק. יעד שמכריח אותו לוותר על רגשותיו הנוכחיים ולהעלות אותם אל יעד גבוה יותר. יעד זה כמובן מכיל גם הוא את התוכן הנפשי שהאדם יכול לחוש אותו ולהזדהות עימו, אך הדבר מחייב מאמץ.

הדרך נחשבת

האם אנו, הדורשים מילדינו להפסיק את המשחק הממלא את כל יישותם לטובת שיעורי בית ה"חיצוניים", איננו משקף תפיסה דומה? אנו מקוים כי

הילד ייהנה ויזדהה בסופו של התהליך מהידע שרכש. אנו הרי יודעים כי בעתיד דווקא המשחק יהיה תפל, והידע ימלא אותו.

ועמוק יותר, אולי המטרה היא בעצם המאמץ. היום מתקיים המרתון של ירושלים. אני תמיד סקרן, מה נותן לרצים את תחושת הסיפוק, קו הגמר, או המאמץ המתמיד לאורך שעות הריצה? נדמה לי שהמאמץ, הוא המטרה, ההתגברות המתמדת על השרירים הדוויים, על הריאות הצמאות לעוד טיפת אוויר, על הלב המאיים לפקוע, שהמאמץ הזה בעצמו הוא המטרה. ובלשונו המופלאה של הרב קוק: "השלמות היא ההשתלמות". המאמץ לחולל שינוי בעצמנו הוא השינוי בעצמו.