חוג הסרטן
כולן אמהות קרייריסטיות צעירות, שחלו בסרטן השד דווקא בתקופת ההיריון והקימו בפייסבוק את קבוצת "גם אני חליתי בסרטן השד." שם עלה הרעיון: כדי שאנחנו נחלים, נעזור לחולות אחרות. היום הן כבר 300 נשים שנודדות בין המטופלות ומפיצות את המסר החדש: לא נחיה את הסרטן, אלא יחד איתו
יעל רוטלוי מגיעה לפגישה באיחור צפוי של שעתיים. כשהיא נכנסת לחדר חברותיה מקבלות אותה בתשואות ובמחיאות כפיים. אחת מהן שולפת מהקופסה עוגת שוקולד בצורת לב שהכינה מראש – ועליה כתוב במרציפן המספר .16
רוטלוי מסמיקה מהמחווה. לא מדובר במסיבת הפתעה לרגל יום הולדתה. רוטלוי בת 33 וסיימה ביום חמישי שעבר את הטיפול הכימותרפי ה16- לקראת ניתוח לכריתת שד שהיא אמורה לעבור בקרוב. לכאן הגיעה היישר מבית החולים – לפני שתראה את בעלה וארבעת ילדיה הקטנים – "כי רק בנות שחוות את אותו הדבר יכולות להבין את המשמעות של הטיפול הכימותרפי האחרון," היא מסבירה ומוסיפה באותה נשימה: "את לא מבינה כמה זה מרגש אותי."
סרטן השד היא המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים, אבל בעוד מקובל לייחס אותה לבנות 50 פלוס, רוטלוי וחברותיה הצעירות – כולן חולות או שרדו את המחלה – חוו על בשרן את מה שהסטטיסטיקה לא מבליטה: מתוך הנשים הלוקות במחלה מדי שנה, שמונה אחוזים – בין 200 ל300- נשים – הן מתחת לגיל .40 מתברר שהיריון הוא אחת הסיבות להתפרצות, בשל ההורמונים הרבים המציפים את הגוף ומשמשים מעין "דשן" לגידול.
שש הנשים המרואיינות בכתבה זו הן חלק מהסטטיסטיקה העגומה הזאת. כולן אמהות צעירות שחלו בתקופת ההיריון. נשים חזקות, יפות ובעלות קריירה. הן הכירו זו את זו דרך הפייסבוק – במסגרת פורום שהקימה לפני שנה וחצי אורטל דרי-אמיר תחת הכותרת: "גם אני חליתי בסרטן השד." בשבוע שעבר הן אף קיבלו מעמד רשמי של עמותה, "עתיד ורוד" שמה, המונה 300 נשים מכל רחבי הארץ.
איך נולד הרעיון להקים את הקבוצה?
"מניסיוני האישי," מספרת אורטל, ,34 מעצבת גרפית במקצועה, נשואה ואם לשניים, שלקתה במחלה בחודש השני להריונה. "ברגע שקיבלתי את בשורת האיוב: 'יש לך סרטן' – השמיים נפלו. אי-אפשר לעכל את זה. לי יש סרטן? המחלה הזאת שכולם מפחדים ממנה? – הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהרופא היה לקבוע תור להפלה. היה לי ברור שאני לא עוברת היריון עם סרטן. בעלי התנגד, אבל זה לא היה נושא למו"מ מבחינתי. אני זוכרת שעוד בדרך הביתה חשבתי לעצמי: 'עם מי אני יכולה לדבר על זה'? לא הכרתי אף אחת שעברה את התהליך ומכל מי שפניתי אליו – לא קיבלתי פתרון שיכול לעזור לי, בתור אישה צעירה, אמא לילדים, שעברה את זה בהיריון. היה לי צורך מאוד חזק לדבר.
"בערב הראשון שבו עשיתי כימותרפיה פגשתי אישה בת ,40 שבדיוק סיימה את התהליך. מסכנה, במשך ארבע שעות לא הפסקתי לשאול אותה שאלות. היא סיפרה לי מה אני הולכת להרגיש אחרי הניתוח, וכששאלתי: 'האם אני יכולה להתקשר'? היא ענתה: 'חפשי אותי בפייסבוק' , וכך הפכנו לחברות.
"זה נתן לי רעיון להקים קבוצת תמיכה לנשים בגילי ובמצבי. זאת היתה הקבוצה הראשונה שהוקמה בפייסבוק לנושא זה. כתבתי שם שזאת קבוצה המיועדת לנשים שחלו בסרטן השד, ושפה אפשר לדבר על זה, לצחוק על זה, לבכות מזה ולקבל ייעוץ. בשונה מפורומים אחרים, שבהם העיסוק במחלה הוא יותר בפן הרפואי – אנחנו מהוות קבוצת תמיכה לכל דבר. החולה מוצאת פה אוזן קשבת, מתייעצת, מקבלת רעיונות וטיפים לעזרה או אפילו המלצות על רופאים. זאת קבוצה שבה אנחנו צוחקות בעיקר על הסרטן, מבינות האחת את השנייה ותומכות בנשים במצבנו בכל רגע נתון".
יעל מוסיפה":בזמן שהייתי בטיפול כימותרפי הייתי מחוברת ביד אחת לאינפוזיה, וביד השנייה עידכנתי במחשב הנייד און-ליין מה עובר עליי בזמן אמת." אורטל: "הפייסבוק הוא כלי לצעירים, וזה תפס מהר. מה שהתחיל כקשר וירטואלי הפך היום לעמותה."
למה יש צורך בעמותה?
"המטרה העיקרית שלה היא מודעות לסרטן השד בקרב נשים צעירות. כל אישה באשר היא, בלי הבדל דת או גזע, יכולה להצטרף אלינו למאבק. אם זה דרך הפייסבוק או במפגשים שאנחנו מקיימות אחת לשבוע. כולן רצויות ומקבלות את אותו החיבוק, בין אם הן זמניות ובין אם הן חברות קבועות".
ומי שכבר מצטרפת לקבוצה, הן טוענות, לא ממהרת לעזוב. במהלך המפגש קשה להתעלם מהחיבור החזק שיש ביניהן. כשמישהי בוכה הן ממהרות לעודד אותה, לזרוק בדיחה על חשבון הקרחת או המחלה שלה, ובעיקר לחבק ולעטוף בהמון אהבה.
"רוצה למות חתיכה"
"אני אומרת שאם נגזר עליי למות צעירה, אז שלפחות אמות חתיכה," צוחקת קירה דורון, יפהפייה בלונדינית עם שיער ארוך ועיניים ירוקות, שסובלת מסרטן שד גרורתי, הנחשב למחלה חשוכת מרפא. אלא שלמרות מצבה, קירה, בת ,31 נשואה ואם לשניים, מתנדבת בקבוצה ואף עוזרת לחולות אחרות.
"לעומת כל הבנות, השיער שלי, כפי שאת רואה, הוא ארוך ובלונדיני," היא מחייכת ומסבירה: "למעשה, השוני הכי גדול ביני לבינן זה שהן גילו את המחלה בשלב מוקדם, שזה אומר אפשרות להחלמה, ואילו אצלי המחלה היא גרורתית, ולכן טיפול כימותרפי כבר לא יעזור." הדרך של האישה האמיצה הזאת להתמודד עם המצב, כך מתברר, כרוכה בהרבה הומור עצמי שחור. "רוצה לראות תמונה שלי"? היא שולפת מהארנק צילום רנטגן, שלפיו כל העצמות שלה נגועות במחלה הארורה. "אצלנו הגרורתיות," היא ממשיכה לצחוק למרבה המבוכה שלי, "רצה הבדיחה: שאנחנו לא פוחדות שהסרטן יחזור."
ולמה זה לא התגלה בזמן?
"לפני 12 שנה עברתי תאונת דרכים קשה בצומת גלילות. שברתי שתי חוליות בגב, דיסקים, צלעות וחוליה בצוואר. עברתי במשך שנתיים טיפולי שיקום קשים בבתי החולים תל-השומר ובית-לוינשטיין. לפני כן רקדתי, שיחקתי, דיגמנתי. היו לי הרבה תוכניות.
"עברתי שיקום, התחתנתי, ילדתי ילדים ועבדתי. אחרי שמונה שנים חזרתי לרקוד. אלא שאז גם חזרו הכאבים: כאבי ראש, צוואר וגב. קישרתי את זה בהתחלה לריקודים, אז פחדתי לספר בבית כדי לא להפסיק את זה. בדיעבד, בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי מבחינת התפשטות המחלה."
קירה ניגשה להיבדק, "אבל כל פעם אמרו לי שזה קשור לתאונה: 'לכי תעשי פיזיותרפיה.' באותו זמן הקטן שלי היה בן שנתיים. הינקתי אותו עד גיל שנתיים וחודשיים. כל הזמן הרגשתי גוש בצד אחד. אמרתי לרופאה: 'כואב לי הצוואר, כואב לי הראש, קופצת לי העין ויש לי גוש בשד.' היא אמרה שאני היפוכונדרית.
"אחרי כמה חודשים הלכתי שוב לאורתופד וביקשתי שישלח אותי למיפוי עצמות. יום אחד נסעתי עם בעלי לחרמון, אבל בדרך נתפס לי חזק הגב. חזרנו הביתה, כמה ימים שכבתי משותקת עם זריקות, אבל כשסיפרתי את זה לאורתופד, הוא אמר לי : 'את חייבת לעשות פילאטיס.' רק אחרי שלחצתי עליו, הוא הסכים לשלוח אותי לצילום רנטגן."
ומה קרה אז?
"החל מחול שדים: אמרו שיש משהו חשוד בסי-טי, תהליך הורס עצם, ושלחו אותי למיפוי עצמות. במקביל התחלפה רופאת המשפחה שלי, וכשזו נגעה לי בשד, היא נרתעה והתחילה לצרוח. בתוך יומיים סידרו לי תור לממוגרפיה, שיצאה תקינה, כי אני בגיל צעיר. רק אחרי שעשו לי אולטרסאונד וביופסיה הגיעו תוצאות האמת. באתי לרופאה והיא אמרה לי: 'יש לך סרטן."'
מה הרגשת?
"הלם. ראיתי איך כל הקירות מתקרבים אליי ונסגרים עליי, ואני לא נושמת ומתחילה לבכות, ולא מצליחה לספר לבעלי, והוא נכנס להיסטריה. ואז הרופאה מסבירה לו, שזה סרטן שד 'ולכו דחוף לאונקולוג.' "שאלתי אותו: 'תגיד לי את האמת, דוקטור, כמה זמן נשאר לי לחיות'? והוא ענה: 'את האמת? לא הרבה! ממה שאני רואה פה, יש לך שנתיים לחיות, ואת יכולה לבכות אם את רוצה. הגרורות שלי הן בעצמות, ולכן מדובר במחלה כרונית."
ומה מצבך כעת?
"אין לזה תרופה. יכולים להקל עליי קצת, להיטיב, אבל אין דבר כזה שאבריא. מכיוון שאי-אפשר לרפא אותי – הטיפולים שאני מקבלת הם משמרים ונועדו לתת לי איכות חיים נורמטיבית עם המחלה. יש לי שני ילדים מקסימים. בחיים לא אחשוב להרים ידיים."
ומה עשה לך החיבור לקבוצה?
"מצאתי בנות שנמצאות במצב שלי ואפילו יותר גרוע, כך שהן תומכות בי, ולהיפך. כשקיבלתי את הבשורה, אמרתי לבעלי: 'אני אחיה עם הסרטן, ולא את הסרטן' – וזאת הגישה שאני מנסה להעביר לנשים בפייסבוק. שאנחנו אמנם חולות, אבל בסדר עם זה, גאות בעצמנו וחיות עם זה.
"ההבדל בין הקבוצה שלנו לקבוצות אחרות זה שכאן העזרה מגיעה ממישהי שמבינה אותך ועברה את זה מקרוב, לעומת עובדת סוציאלית או פסיכולוגית, שעובדת שמונה שעות והולכת הביתה. פה אם את בוכה ורוצה להתפרק, תמיד יש מישהי מאיתנו און-ליין. חשוב לי שבנות שגילו אצלן סרטן יידעו שיש להן כתובת ושנשים יידעו שגם בגיל 25 צריך ללכת ולהיבדק, כי אין דרך אחרת להגיד את זה: גילוי מוקדם של סרטן השד מציל חיים. תלמדו מהמקרה שלי".
הצעירה שבחבורה
ארבעה חודשים אחרי ששרה גל, ,27 הצעירה בקבוצה, ילדה את בנה, הוא סירב בתוקף לינוק משד אחד. "הוא לא הצליח להתחבר וסובב את הראש," היא משחזרת. "אני לא לחצתי עליו. חשבתי שהוא פשוט רוצה להפסיק לינוק ועברתי להאכיל אותו מבקבוק. אבל אחרי שהשד התרוקן מההנקה - נשאר לי גוש בצד שמאל. אי-אפשר היה שלא להרגיש את זה."
מה חשבת שזה?
" בהתחלה חשבתי שזה שאריות של חלב. ניסיתי לרוקן את זה כל הזמן עם היד, אבל הגוש לא עזב אותי. לא נלחצתי, חשבתי שזה משהו שקשור להנקה, בעלי אמר שזה אולי ציסטה, כי מי חשב שבגילי זה יכול להיות משהו אחר? בסוף הלכתי לגינקולוג כי אמא שלי לחצה, והוא אמר לי: את חייבת לעשות אולטרסאונד וממוגרפיה – ולא שולחים בגיל הזה".
נלחצת?
"עדיין לא. אפילו התכוונתי ללכת לבדיקה הזאת לבד, אבל למזלי חברה שלי התעקשה להתלוות אליי. עשיתי ביופסיה, ואמרו לי להתכונן לתוצאות לא טובות. זה היה גוש של חמישה ס"מ בתוך השד, שגדל בזמן ההיריון ובזמן ההנקה. כולם מסביב היו בשוק מגילי הצעיר."
מה עבר עלייך בזמן ההמתנה לתוצאות?
"עופפתי. הקרקע לא קרקע. כמו אישה מתה-מהלכת. אני צעירה. לי יש סרטן? לא בכיתי. אני לא זוכרת כלום ממה שעבר עליי. אני רק יודעת שזה היה שוק. אני אדם נוח, אופטימית מטבעי. הייתי עם הילד המהמם שלי, ולי אישית זה שינה את כל החוויה של המחלה לטובה, כי היה לי במה להתעסק. את עסוקה בו ולא בך, וזה עזר לי."
ואז הגיעה התשובה?
"אחרי 72 שעות קיבלתי תשובה בטלפון, שיש לי סרטן דרגה .3 שתביני, דרגה 4 זה הכי קשה, זה גרורות. אצלי זה התפשט ללימפות, והתוצאות לא היו טובות, בלשון המעטה. היינו צריכים להיכנס לפעולה כמה שיותר מהר, כדי להחליט אם לעשות טיפול כימותרפי שנועד לצמצם את הגודל של הגידול ואז לעבור ניתוח או להפך.
"האונקולוג הציע לי לעשות קודם כימותרפיה כדי שלא אצטרך לעבור כריתה מלאה של השד, וקיבלתי את זה. עברתי את הטיפול הסדרתי הזה במשך חמישה חודשים. לטיפול הראשון כבר הגעתי מצוידת בקרחת. עשיתי בסוף כריתה חלקית של השד, ואני באופן אישי החלטתי לעשות את זה מיד בשילוב ניתוח פלסטי."
ואיך הגעת לקבוצה?
"באמצעות אחותי. היא יצרה קשר עם אורטל וסיפרה לה שאני בדיכאון. כשעברתי את הניתוח הייתי ממש בשבוע נוראי. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי סוג של נפילה. ואז להפתעתי אורטל דפקה לי בדלת עם זר פרחים. אחר כך היה לי יום הולדת, אז למרות הקרחת הבנות הביאו לי מתנות מדהימות: סרטים וקוקיות, שמפו וצבע לשיער והכינו לי חולצה שעליה כתבו: 'חולות עלייך."'
ומה זה עשה לך?
"המון. היה לי חשוב למצוא בחורה בגילי שחוותה את זה, כדי לשמוע ממנה ולשתף אותה במה שעובר עליי. קבוצה כזאת מעניקה לך המון כוח ואת נשאבת לתוכה. המפגש שלנו זה צחוקים. למפגש הראשון הבאתי עוגיות שעליהן סרטנים ורודים. האווירה צעירה, כיפית, חיובית ונעימה. היתרון בקבוצה הזאת הוא שכל אחת מאיתנו שתומכת היא גם נתמכת, והכל ללא תנאים, דרישות, התחייבויות או שכר. זה פתוח, רענן ומזמין. אין פה יחס מיוחד לאף אחת לטוב ולרע. פה את כבר לא קורבן. הרעיון של העמותה זה להיבדק בגיל צעיר. כל אחת יכולה להצטרף אלינו, כולל מי שנמצאת רק בתחילת הדרך והיא לא חייבת להיחשף. יש מישהי בקבוצה שיש לה גרורות בכבד, והיא אמרה: 'אני חייבת לשרוד, כי אחרי שהכרתי אתכן אני לא יכולה להרים ידיים".
"הרופא? הוא לא אלוהים"
במשך שניות ארוכות הביטה שרון וייסמן המומה בעיני הרופאה שלה ולא הבינה למה הרופאה בוכה. כשזו בישרה לה שהיא חולה בסרטן, שרון, ,35 נשואה ואם לשניים, פרצה לדבריה בצחוק היסטרי, שהשתנה במהירות לבכי מר.
"המחלה הזאת לא היתה בתכנון שלי," היא דומעת. "סיימתי לימודי משפטים והתמחות וילדתי רגע לפני הבחינות ללשכת עורכי הדין. כשהבן שלי היה בן חודשיים מצאתי עבודה זמנית עד ספטמבר, אז הילדים נכנסים למסגרת. הכוונה שלי היתה ללמוד למבחני לשכת עורכי הדין, ובנובמבר לגשת לבחינות. הכל היה מושלם עד לרגע הארור שבו התגלתה המחלה."
מתי זה קרה?
"קצת אחרי הלידה. היה לי חזה מאוד גדול, ואחרי הלידה, כשהנפח ירד, הרגשתי גוש בשד כשסיימתי את ההנקה. לא נבהלתי. חשבתי שזה בלוטת חלב, אבל רופאת המשפחה שלי דאגה ושלחה אותי דחוף לכירורג שד, שהפנה אותי לאולטרסאונד. זה היה לפני שנה וחצי. הרדיולוג אמר לי שזה כנראה גידול שפיר, אבל המליץ לגשת לביופסיה.
"בזמן הזה כולם היו בלחץ מטורף, ואני לא. אני רואה את חצי הכוס המלאה. לא חשדתי: אני צעירה, אין לי סיפור של סרטן במשפחה, אין סיבה לדאגה. אחרי ארבעה ימים הגיע הטלפון. האחות אמרה לי: אין שום לחץ, כדי להרגיע אותי, אז הלכתי לבד.
"זה היה שוק לכל המשפחה שלי. גרתי חודש שלם בבית החולים. בעלי עזב את העבודה שלו בצבא ונשאר עם הילדים בבית. ואז היה צריך להחליט מה עושים קודם: טיפול כימותרפי או ניתוח. הרופאים העדיפו שאעשה קודם כימותרפיה, אבל בגלל שאני למודת ניסיון שרופאים הם לא אלוהים ולא כל מה שהם אומרים מתאים לי, אז אמרתי: הפעם אני מחליטה מה טוב לי."
למה?
"מהרגע שהבנתי שהגידול הזה סרטני, לא רציתי אותו בגוף שלי. זו היתה התלבטות קשה, בגלל שהגידול היה גדול. היו לי שניים: אחד בגודל 2.5 ס"מ, והשני בגודל 1.5 ס"מ. במקרה כזה, בגלל אופי הגידול, אין טיפול תרופתי אחר חוץ מכימותרפיה.
"הניתוח עצמו לא היה קשה, אבל צריך לחכות חודש בינו לבין הטיפול הכימותרפי. האמת? הרגשתי הקלה מסוימת שזה יצא ממני. זה היה באוגוסט האחרון. אני עדיין עם קרחת, כי סיימתי את הכימותרפיה לפני חודש."
ואיך הגעת לקבוצה?
"דרך הפייסבוק. מצאתי פה משפחה שנייה. יש עם מי לדבר וזה לא דומה לשום דבר אחר. אנחנו קשורות אחת לשנייה בקשר שאף אחד לא יכול להבין. כתבתי פעם למשל שכואבות לי הרגליים, ומיד קיבלתי תגובות מנשים, שמי טוניק עוזרים. יש חברויות ויש לנו גם מפגשים, כל פעם במקום אחר - בבתים, בפארקים או בצימרים. החברות הבריאות שלי מסתכלות עליי כעל חולה. פה אני שווה בין שוות".
הילדים: "אמא עובדת בסרטן השד"
לרגל יום המשפחה האחרון קיבלה ליאת בר-שרצר, בת ,41 מתנה מקורית מבתה בת הארבע: "סרט אריזה, בשביל העבודה שלך בסרטן השד."ליאת, מפיקת מתנות לאירועים במקצועה, מודה שהופתעה. "בלעתי את הרוק ואמרתי לה שזה מקסים," היא מספרת, "אבל כששאלתי אותה: 'מה אני יכולה לעשות עם זה'? היא ענתה: 'לעטוף להן מתנות."'
מאיפה בא לה הרעיון?
"ביום המשפחה כל אחד היה צריך לספר בגן במה עובדים הוריו: אז היא אמרה: 'אבא עו"ד, ואמא עובדת בסרטן השד.' היא שומעת אותנו, הבנות בקבוצה, שאנחנו מכינות מתנות אחת לשנייה."ליאת בוגרת המחלה פעמיים: בגיל 25 לקתה בסרטן השחלות ובגיל – 36 בסרטן השד. היא הבוגרת בקבוצה וגם הרוח שמניעה אותה מאז שהצטרפה אליה. אבל עובדתית, היא מספרת, מאחר שחלתה בעצמה בגיל כה צעיר, היא מילאה למען נשים צעירות רבות את תפקיד התומכת, עוד הרבה לפני שהקבוצה הנוכחית הוקמה.
את הקושי להיות בזירה הזאת לבד אף אחת לא מכירה טוב ממנה. "סרטן השחלות התגלה אצלי בגיל .25 זה היה מוקדם ונדיר לגילי, ואז לא רק שהיתה חסרה מודעות בקרב נשים צעירות למחלה, גם פחדו לדבר עליה. זה היה טאבו, כי סרטן הייתה מילה ששווה מוות ולא אומרים אותה. כשאני כן דיברתי, זה היה שוק לכולם. התגובות היו בעיקר: 'אבל את נורא צעירה.' מצד שני, לא היה שום מקום שנתן מענה לנשים צעירות שחלו.
"בגיל 25 כרתו לי שחלה וחצי ואמרו לי שאני צריכה להקפיא עוברים. שבועיים לא קמתי כדי להתקלח. לא ידעתי מאיפה להרים את הראש שלי. ואז, ב,2005- חליתי שוב: הפעם בסרטן השד. בפעם השנייה שזה קורה לך ההתמודדות היא קיצונית לצד השני, כי ידע זה כוח. דילגתי בין רופאים וידעתי על המחלה כל מה שאפשר."
מה עזר לך להתמודד הפעם?
"הייתי בזוגיות, וזה נתן לי המון כוח, ולכן עברתי את זה שונה. עברתי המון הקרנות, טיפול הורמונלי, וכמובן ניתוח לשימור השד" – היא מצביעה על הצלקת העמוקה שבחזה – "שבמהלכה מוציאים את הגוש, וזה הליך מכוער כי הוא משחית את השדיים. החלטתי שעם כל נושא הכריתה אתמודד אחרי זה."
ואיך חברת לקבוצה הנוכחית?
"זה התחיל אצלי עוד הרבה קודם. בגלל שחליתי בגיל צעיר, הפנו אליי נשים צעירות לתמוך בהן ולדבר איתן דרך חברים או אנשים שכן ידעו עליי. כך מצאתי את עצמי הולכת איתן להיבדק ולעבור טיפולים. כל העמותות הקיימות נותנות מענה נפלא לסרטן כליות, למשל, אבל לא משהו ספציפי לנשים צעירות המתמודדות עם המחלה בשונה ממבוגרות."
מדוע?
"כי לנו יש תינוקות או שמדובר בנשים שלא יוכלו להיכנס להיריון בכלל, רווקות שלעולם לא יוכלו ללדת או לעולם לא יוכלו למצוא להן חתן, כי כרתו להן את השדיים. בכל פעם שהפנו אליי נשים כאלה, הרגשתי שאני מתמלאת באנרגיות.
"ואז, יום אחד, עליתי על קבוצת הפייסבוק של אורטל, שחלתה בגיל צעיר. היא כתבה שם דברים ויישמה משהו שנורא התבקש – שאני עשיתי אותו כאדם אחד. כשקראתי שהיא הקימה את הקבוצה כדי לתת מענה לצעירות שמתמודדות, מיד יצרתי איתה קשר. בפייסבוק את יכולה לראות מי נמצאת און-ליין וכל הזמן יש בנות. אנחנו מכורות לפייסבוק. אם אני קמה בלילה לשירותים, אני מציצה כדי לראות מה קורה שם".
כמה זה שינה את חייך?
"גיליתי בקבוצה הזאת נשים אחת אחת. אין שם בחורה אחת שאני יכולה להגיד לך שאני פחות אוהבת. כאילו הסרטן הזה פוגע בנשים חזקות ומיוחדות. אנחנו מנסות לעורר מודעות. רוב הנשים יגידו לך: 'לא ידענו שבגיל הזה אפשר לחלות בסרטן השד, ולכן הלכנו רק לגינקולוג.' אני למשל לא ידעתי שקיימת פונקציה כזאת של כירורג שד. ולא רק אני. כל הבנות."
גם אתם רוצים לעשות טוב למען מישהו אחר?
גיבורות הכתבה מתנדבות בכל רחבי הארץ כדי לעזור לחולות סרטן. אם גם אתם רוצים להתנדב, בכל תחום עשייה שתבחרו, אתם מוזמנים לעשות זאת ב-5 לאפריל, "יום מעשים טובים" שיוזמת עמותת "רוח טובה".
- רוצים להתנדב? לחצו כאן
- רוצים להתנדב כקבוצה? לחצו כאן
- "יום מעשים טובים" בפייסבוק - לחצו כאן
-
אם אתם מעוניינים להירשם להתנדבות במשך כל השנה, בכל מסגרת שתבחרו, אתם מוזמנים לפנות לעמותת "רוח טובה"
טלפון: 1700-505-202
לפנייה לכתב/ת 
