יום ראשון דיכאון, יום שני עצבני
"ימי שני כחולים", ספר הביכורים של הסופר היהודי-הולנדי ארנון גרונברג, הוא רומן חריף, הרווי בהומור עצמי ובאירוניה, שעומד על החרדה קהת החושים של בני גיל הנעורים. אך מתוך הכתיבה הצעירה והתוססת עולה בעיה: כבר אמרו את זה קודם, טוב יותר
"ימי שני כחולים", ספר הביכורים של הסופר ההולנדי ארנון גרונברג, ראה אור ב-1994. שש שנים לאחר מכן הוא יפרסם ספר נוסף תחת הפסבדונים מארק ון דר יאכט, בשם "הסיפור של הקרחת שלי". שני הספרים זיכו את המחבר בפרס אנטון וכטר לספרי ביכורים, כשהוא בשנות העשרים לחייו. בעברית תורגמו הספרים בהצלחה רבה בידי אירית ורסנו ופורסמו בהוצאת "בבל" בהפרש של כמה שנים, אך בסדר הפוך.
לאחר הקריאה ב"ימי שני כחולים" ניתן להבין מדוע דווקא הספר של הפסבדונים הגויי שלו הוא שתורגם ראשון. מדובר בספר חריף, הרווי בהומור עצמי ובאירוניה. מעין כתיבה צעירה ותוססת, שיותר משהיא מנפצת פרות קדושות, ניתן באמצעותה לעמוד על חרדותיהם של צעירים אל מול הזמן העובר והמשתנה.
לנפץ פרות קדושות (עטיפת הספר)
על אף היותו ספר הביכורים הרשמי של גרונברג ולמרות ההצלחה המטאורית לה זכה, הוא אינו מגיע לרמתו של ספרו השני. אך גם מבלי להשוות בין הספרים, ועבור מי שלא קרא קודם לכן את "הסיפור על הקרחת שלי", ניכר כי ב"ימי שני כחולים" מוצגים אפיונים סגנוניים המהווים, בראיה לאחור, את הקרקע המתעתעת והבלתי-יציבה עליה בונה גרונברג את סיפוריו.
הספר מחולק לכמה שערים המאפשרים למחבר ליצור חוצצים בדיוקן החד שהוא מתאר; דיוקן עצמי אומנם, אשר באמצעותו הוא מבקש להציג את קהות החושים בה נמצאים בני דורו החל מגיל הנעורים. לאורך הספר מתאר המספר את מסלול חייו כנער הבז למוסכמות החברה ומבלה את זמנו בשיטוט חסר תוחלת עם חברתו רוזי.
האבסורד שבחיים מהוגנים
בשער השני, ששמו כשמה של אותה אהובת נעורים, הוא מגולל במשך עשרות דפים את מערכת היחסים המשונה של השניים, שעיקרה שעמום מהחיים, סרקזם והתבוננות עייפה ומקורית (לדעתם) על זוגיות, סקס ומשפחה. בשער השלישי, המהווה יחד עם הקודם לו את ליבת הספר, המספר בוגר יותר, ומשרטט את דעיכתו הבריאותית של אביו, לצד מסע השתייה הבלתי-פוסק שלו עצמו. מסע המוביל אותו למפגשים עם זונות, ולתהיות על עתידו, על החברה הבורגנית והאבסורד שבחיים מהוגנים ומסודרים.
אותה קרקע מתעתעת שהזכרתי קודם לכן נחשפת בספר מבחינה תמטית וסגנונית, והעניין מסתעף כאשר באים לדון במכלול יצירתו של גרונברג לאחר הספר של הפסבדונים שלו. נדמה כי המחבר נזקק לאמינות (המדומה, במידה רבה) למספר בגוף ראשון, הנושא את שמו של המחבר.
הוא מבקש לתעתע בקוראים בהציגו דמות מחבר כפולה, שניתן לזהות בכפילות קווי דמיון ושוני מהותיים. אך בעוד מארק ון דר יאכט הוא מחבר ציני, מצחיק ואכזרי ולפיכך מוצלח יותר, גרונברג בדמותו כבחור יהודי, הוא משועמם יותר, סרקסטי יתר על המידה וקודר פי כמה.
העולם המתואר הוא של קיום ארעי ובלתי-חשוב, המוביל את הדור הצעיר לכיליון. הוא אינו מוצא עניין בסביבה, וגם כאשר המספר מתבונן לעומק בפרטים הקטנים ביותר של החיים, הוא מוצא בעיקר עליבות ומעט מאד יופי. הבעיה היא שגרונברג אינו מחדש לנו דבר. רבים אמרו זאת לפניו, וגם אם בשנות התשעים של המאה הקודמת כתיבה חצופה וחריפה כמו שלו היתה בעלת ערך, בפתיחת העשור השני של המאה העשרים ואחת, היא מאבדת מכוחה. כל שנותר הוא דיוקן יבבני וגס הממצה את הפואנטה בשלב מוקדם מאוד של התיעוד.
ככל שהשנים עוברות, ובהתאמה גם הפרקים בספר, העולם נהיה קשה מנשוא עבור המספר. ושוב- בהתאמה, הכתיבה נהיית דחוסה יותר, כבדה ומלנכולית. אם הנעורים עוד טומנים בחובם איזו אפשרות לשחרור, והבוז מהווה התמודדות עם השעמום, אזי הבגרות ממיתה סופית כל סיכוי לקתרזיס.
את התחושות הללו - תחושות של הליכה במקום וחוסר יכולת להיאחז בדבר מה מוחשי בעל ערך - מעביר המספר באמצעות חזרות רבות על דפוסי התנהגות ונימה כללית של סתמיות. נימה זו משרתת נאמנה את כוונותיו של המחבר, אך היא אינה אפקטיבית דיה מבחינה ספרותית, והתוצאה היא טקסט חלש ודל.
דיאלוג של חרשים
אפיון סגנוני מעניין בו משתמש גרונברג הוא דיאלוג של חירשים. פרט למונולוגים פנימיים רבים, הספר רווי בדיאלוגים תמציתיים של המספר עם דמויות מרכזיות ושוליות כאחד. בין משקה אחד לשני, מנהל המספר שיחות בנאליות, בלתי חשובות, נטולות ערך ומשמעות. אך בין אם מדובר בשיחה ארעית ובין אם מדובר בשיחה שכן יש בה תוכן, התחושה המתקבלת היא כי אין מי שבאמת מאזין.
כאשר המספר עונה הוא רק מגיב (ומזמין מיד עוד וודקה), מכיוון שבעולם המתואר ב"ימי שני כחולים" אין דיאלוג אמיתי. איש אינו מקשיב לך וגם אתה אינו מקשיב. זה הוא עולם אגואיסטי במובהק, המנטרל כל אפשרות לשיחה וקשר אמיתיים. הארעיות, התזזיתיות וחוסר היציבות באים לידי ביטוי בתוכן הדברים עצמם, אך גם באופן בו הם מתווכים לקוראים, ובכך מצליח המחבר לשוות לטקסט נימה משכנעת למדי.
"'אני מעריצה אנשים שיכולים לכתוב ספר כזה, הם גאונים בעיני'", אומרת אחת הזונות
שפוגש המספר. "'זו ממש לא בעיה, הרבה יותר קשה ליהנות מהחיים במשך יום אחד שלם מאשר לכתוב ספר'". ברפליקה זו נמצאת התורה כולה של "ימי שני כחולים". אך כאשר סופר מבקש לכתוב טקסט ספרותי שבאמצעותו יציג את הקושי ליהנות מהחיים, רצוי כי יעשה זאת בחן, במקוריות ובתעוזה.
ספר הביכורים של גרונברג מעביר את תחושת השעמום והדכדוך, אך הוא אינו חזק וחד דיו. גסות הרוח, ניבולי הפה והסרקזם אינם מזעזעים במובן המשמעותי של המילה, ואילו המספר עצמו נטול כריזמה ודחפים אמיתיים, שיאפשרו לנו להרהר בכובד ראש על המציאות העגומה אותה הוא מתאר. הוא אינו עושה מאמצים לברוח ולפיכך, גם אנו נותרים באותה ביצה, מבלי להבין באמת מדוע אנחנו מוסיפים לשקוע.
"ימי שני כחולים", מאת ארנון גרונברג. הוצאת בבל. 324 עמ'
