הצילו את המצילות

אני עובדת סוציאלית 37 שנים, מהן 34 שנים בבית החולים "ברזילי" באשקלון. אם ל-4 ילדים בוגרים, מתגוררת במושב כ-10 קילומטר מרצועת עזה, מנהלת את המחלקה לעבודה בסוציאלית, המונה 21 עובדים סוציאליים בבית החולים הכללי ובמערך בריאות הנפש. אני כותבת שורות אלה בעיצומה של שביתת העובדים הסוציאליים, ועם חזרת מתקפת קסאמים וגראדים, כדי לשתף אתכם, ולו במקצת, במה שעובר עלי ועל הצוות המסור שלי.

כעובדים סוציאליים, טיפלנו במשך 8 שנים רצופות בנפגעי רקטות שהגיעו לבית החולים משדרות ומיישובי עוטף עזה, ולפני למעלה משנתיים, תושבי אשקלון ואשדוד הצטרפו למעגל הנפגעים.

אנחנו מוזעקות לבית החולים ביום, בלילה, בשבת ובחג לטפל בנפגעים בגוף ובנפש, מלוות את בני המשפחה הדואגים לשלום יקיריהם. אנו שם לבשר לפצוע ולבני משפחתו, יחד עם הצוות הרפואי, על מצב יקירם, על הטיפול שהוא עתיד לעבור או חלילה להודיע על פטירה.

באירועים רבי נפגעים אחראי השירות הסוציאלי להפעיל מרכז מידע טלפוני לציבור ומוקד קבלת משפחות הנפגעים, כל זאת לצד הטיפול בנפגעי החרדה הרבים, בעזרת הניסיון הרב שרכשנו, לצערנו, בעשור האחרון. החשיפה הממושכת שלנו כמטפלים בנפגעים חודרת כל הגנה ומשפיעה גם עלינו. לכידות הצוות, האמונה בתפקידנו, ההשתלמויות והתרגולים, כל אלה מסייעים לנו בשמירה על עצמנו. חשיפה לילד פצוע, לנער שרגלו נקטעה, לאשה זקנה, שרק יצאה לקנות לחם במכולת השכונתית, ונהרגה - משפיעה עלינו וחודרת גם את המעטה המקצועי שלמדנו לעטות עלינו. העובדות הסוציאליות הפכו חלק מקו החזית, בעוד גם ביתנו שלנו נתון לסכנת רקטות, וגם השהייה בבית החולים הלא מוגן - מסוכנת.

לא אחת מצאתי את עצמי יושבת עם צוות העובדות הסוציאליות ומתכננת את העבודה במשמרות סביב השעון, בניסיון לשמור גם על הקיים: טיפול בחולים מאושפזים, חולים במחלות סופניות וכרוניות, הורים שנולד להם ילד חריג ועוד...

קצרה היריעה מלהכיל את כל תחומי התערבותנו בשגרה. ולא אחת עולה השאלה "מי יציל את המציל"? מה קורה איתנו? מה המחיר האישי והמשפחתי שאנו משלמות? השארנו בבית ילדים, בני זוג והורים קשישים, מסביב נשמעות אזעקות, נופלים גראדים, ואנחנו מגויסות לתפקידנו המקצועי.

נמאס להיות המנודבים של המדינה

עכשיו, בתחילת השבוע הרביעי לשביתת העובדים הסוציאליים, אנחנו צריכות להתווכח עם האוצר על כך שכוננות אינה הטבת שכר, אלא כורח המציאות, שהיינו שמחות לוותר עליה. אנחנו מחוברים לבית החולים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה.

עובדת סוציאלית בכוננות נדרשת להגיע לבית החולים בכל שעה כדי לטפל בנפגעת אונס, באשה מוכה, בנפגעי תאונות דרכים, שכול פתע, בחסר בית, שאין לאן לשחררו בימי החורף הקרים, בניסיון התאבדות של קטין ועוד. וזה רק חלק מועט מעשייתנו בחירום ובשגרה.

בשבתות ובחגים עבור 24 שעות כוננות, משלמים רק עבור 8. אז די! נמאס להיות המנודבים של המדינה!

נכון, בחרנו במקצוע עם שליחות, עם נשמה יתרה. אך גם לכך יש גבול. לחייב אותנו להיות זמינים למערכת ולא לתגמל אותנו, לכך יקרא ניצול. לצערי, בהסכם האחרון עם האוצר גם עוול זה לא תוקן. רמת התסכול והזעם בקרב העובדים הסוציאליים במחלקה שאני מנהלת גבוהה. אני מזמינה את פקידי האוצר לבוא להסתכל לי ולחברותי בעיניים, להתלוות אלינו ליום עבודה אחד ולומר שדרישותנו מוגזמות.

אנחנו מחכות לסיום השביתה, מצפות שהכבוד המקצועי וההערכה למקצוע ולתפקידנו יוחזר לנו ומייחלות לשוב לשגרת עבודה. בסופו של יום, אנחנו שם כי אנחנו מאמינות שיש לנו מה לתרום ורוצות להאמין שהחברה מוקירה את עבודתנו ותתגמל אותנו באופן הראוי והמכובד על פועלנו.

אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי לפתוח בפניכם צוהר קטן לעולמה של עובדת סוציאלית במערכת הבריאות, בבית חולים על גבול רצועת עזה.

• רותי נתנאל, מנהלת המחלקה לעבודה בסוציאלית בבית החולים "ברזילי" באשקלון