"הקולנוע האירופאי תקוע ב-1972"
סוזן בייר אולי זכתה באוסקר הסרט הזר על "בעולם טוב יותר", אבל בכל הנוגע לסגנונה הקולנועי היא נוטה יותר לאמריקנים. בראיון ל-ynet הבמאית הדנית מדברת על גזענות, אלימות וחמלה, ומחמיאה לישראלים: "אפשר לדלג איתם על סמול טוק"
לסרטה החדש של סוזן בייר קוראים "בעולם טוב יותר" (במקור "Hævnen" - גן עדן בדנית) ואכן, נראה שהבמאית הדנית נמצאת מאז זכייתה באוסקר בפברואר האחרון בעולם טוב יותר - כמעט בלתי נתפס. אחרי ההכרזה על זכייתה בפרס הסרט הזר, הגיבה בייר בהתרגשות ושאלה עם קבלת הפסלון "האם זה אוסקר אמיתי?".
"זה היה נפלא לזכות באוסקר, זה היה אדיר ממש, ומספק מאוד", אומרת הבמאית בת ה-51 בראיון מיוחד ל-ynet. "זה היה מדהים, לקח לי כמה ימים להבין שזה באמת קרה, זה דבר ענק. לא היו נשים מועמדות לקטגוריית הבמאי הטוב ביותר השנה וגם המועמדים לסרט הזר היו גברים. אני חושבת שכל העניין עם הנשים הוא בעיה כללית בחברה. זו טעות להתמקד בנשים, כי זה לא נכון לחשוב שנשים במאיות יביימו סיפורים שבהכרח קשורים יותר לנשים מאשר לגברים".
סוזן, סוזן
בייר היהודיה היתה כבר מועמדת לאוסקר בעבר, עם סרטה "אחרי החתונה", וב"בעולם טוב יותר" שיעלה לאקרנים בישראל ביום חמישי, היא נעה בין דנמרק למרכז רפואי מאולתר באפריקה. הסרט מגולל את סיפורו של רופא מתנדב וסיפורם של בני משפחתו וחבריהם והוא מבקש לחשוף את הצדדים האפלים בטבע האנושי - הן כמקרה של אדם בוגר במציאות האכזרית של פליטים באפריקה והן בעולמם של בני נוער רגישים ואלימים בסקנדינביה השלווה לכאורה.
בעיות במשפחה. על הציר בין דנמרק לאפריקה
הסרט מעביר מסר אנטי אלים והעלילה עוקבת במקביל אחר אנטון הרופא, ששוהה רוב הזמן בין פליטים אפריקאים מפוחדים, ובנו המתבגר אליאס. מלבד ההתמודדות עם פרידת הוריו, הוא סובל מהתעללות מחבריו החזקים ממנו לספסל הלימודים וזוכה ללעג נוסף בשל היותו זר, שבדי במדינה של דנים. הוא מוצא נחמה בחברת כריסטיאן, ילד כריזמטי שמצטרף לכיתה.
כריסטיאן עדיין מתאבל על אימו שמתה לא מזמן ממחלת הסרטן, והעצב שלו על מותה, וחוסר יכולתו לתקשר עם אביו, הופך לזעם שהוא מתעל למעשי אלימות. מה שמתחיל כתקיפה של פרחח המטריד את אליאס יוצא במהרה משליטה, כשהוא הופך לשטוף נקם שיבואו לידי ביטוי בפעולה חבלנית של ממש.
"הדמות של כריסטיאן מובילה את האופי של הסרט כולו. בגלל שהוא כל כך פגוע ומלא בזעם, וגם מאוד אינטיליגנטי, הוא מפתח תוכנית מאוד מרושעת. כל חייו היו עלולים להשתבש באופן נוראי, אם הוא לא היה נעצר וניצל על ידי גאולה וחמלה. הסרט מציע דרך טובה יותר לעשות את הדברים, באמצעות חמלה וסליחה. אבל זה לא שחור ולבן. הסרט גם מבין שאתה לא יכול פשוט לשכוח ולסלוח על כל דבר שקורה לך. התקווה שלנו נטועה בבחירה מודעת של חמלה".
וויליאם יונק נילסן ואולריך תומסן. הבן הזועם מוביל את העלילה
בייר מציבה את גבולות החמלה האנושית גם אצל הדמויות המבוגרות. אנטון (מיקאל פראסבנד) נמצא בקונפליקט ששום רופא לא היה רוצה להתמודד איתו. לאחר שהוא מטפל בנשים הרות, שבטנן שוסעה בסכין על ידי ברנש המכונה "ביג מן", פוגש בבריון האחראי למעשים הנוראיים, שמגיע למרכז הרפואי ומבקש להציל את רגלו מכריתה.
"רציתי להראות שאנטון מתעקש בשם האידיאלים שהוא מאמין בהם, ובכל זאת בנקודה מסוימת הוא מרגיש שהוא לא יכול להגן על האדם הזה יותר, כי הוא רשע מדי", מסבירה בייר, "אני, כקולנוענית, ואת כצופה, מרגישות תחושת הקלה מסוימת. ברמה המודעת והאינטלקטואלית אנחנו מבינים שאנטון צודק, ברצון שלו להיות רופא של כולם, אבל עדיין, ברור לנו שברגע שהבן אדם הזה ישתחרר הוא יחזור וישסף עוד נשים.
"אנחנו מאמינים במחילה, ואנחנו מאמינים בחמלה, אבל אתה לא יכול לגאול את כולם. יש גבול לרמת הנאיביות בה אתה יכול לתפוס את העולם, ועדיין להצליח לתפקד בתוכו".
כריסטיאן (בגילומו של וויליאם יונק נילסן) כריזמטי מאליאס (מרקוס רייגארד) ונראה טוב ממנו. האם זה היה ליהוק מכוון, שהמוצלח לכאורה בין השניים פועל באופן אקטיבי ואלים?
"הקהל התחלק באופן ברור בין שני הילדים. היו אנשים שהעדיפו באופן מובהק והזדהו עם אליאס, ואחרים העדיפו את כריסטיאן. אליאס רך ורגיש יותר, ויש אנשים שמוצאים אותו יותר מעורר חיבה. מבחינת העלילה, את רוצה שהאיום ינבע ממקום שלא תצפי לו, ואת לא תצפי לו מהילד היפה".
נילסן ורייגארד. ילדים בני אותו גיל, ואופי שונה
בייר מבקשת להעביר בסרט מסר כללי נגד גזענות, כשהדוגמה שלה היא היחסים בין דנים לשבדים: "זו אמירה גלובלית על כך שמישהו סובל מבריונות של אחרים, וכשאנשים בוחרים להיטפל למישהו, הם ישתמשו נגדו בכל דבר שמאפיין אותו שגורם לו להיראות שונה.
לאליאס יש שיניים ארוכות עם גשר, והוא גם שבדי אז הם מקניטים אותו על כך. זה לא בא להעיד על היחסים בין שבדים לדנים, אלא על עד כמה גזענות היא מטופשת מיסודה. כמה אדיוטית הגזענות בין שבדיה לדנמרק, ואיך הגזענות פועלת כרגש".
לא קל להיות הגון
מלבד העיסוק באלימות היצרית, בייר טוענת כי היא מנסה להראות "בעולם טוב יותר", עד כמה קשה להיות אדם הגון בימינו, כהגדרתה. "אני חושבת שהרבה אנשים מנסים לעשות את הדבר הנכון, אבל בגלל שחייהם מורכבים מאוד, לעיתים בלתי אפשרי גם לעשות את הדבר הנכון. קשה לקשור את כל האלמנטים בחיים שלך לתוך תבנית הגיונית ומספקת. ברגע שאתה מסיים לטפל ולהתמודד עם משהו אחד, משהו אחר צץ ומשנה את הכול".
בייר בחברת הלן מירן וראסל ברנד בטקס האוסקר (צילום: MCT)
בייר היתה חברה בקבוצת הקולנוענים "דוגמה 95" הנודעת של לארס פון טרייר, אך כיום היא יוצרת קולנוע בלי למנוע מעצמה שימוש באפקטים מלאכותיים: "למדתי הרבה מאוד שם, ואני מעריכה את השיטה מאוד, אבל אני גם נהנית היום מלעשות סרט קולנוע עם כל הגורמים הנוספים המעורבים, שמעשירים אותו מאוד. אני נהנית לדבר עם מעצב התלבושות על הבגדים, מכל המרכיבים הנוספים שתורמים גם לסיפור עצמו, שלא משתמשים בהם כשעושים סרט דוגמה".
בארצות הברית תופסים אותך כבמאית אמנותית, ובאירופה מתייחסים אליך כאל במאית מיינסטרים. איפה את ממקמת את עצמך?
"בעיניי התפיסה האליטיסטית של הסרטים האמנותיים האירופים מגוחכת. אירופה עוד לא התעוררה והבינה שאנחנו ב-2011, הם תקועים איפשהו ב-1972. קולנוע צריך לתפוס את הקהל שלו ולספר סיפור בעל משמעות, והסרטים האמנותיים האלה זקוקים לקריאת השכמה, הם פתטיים. הם שקועים בעצמם, כשהאתגר האמיתי הוא לספר סיפורים בפני הקהל.
"למי אכפת אם אתה חושב שהסיפור שלך עמוק כשכל מי שבא לראות אותו זה שלושה אנשים בקולנוע שכוח אל, וכל יתר הצופים הולכים לראות קולנוע אמריקני מסחרי? אם הם ימשיכו בגישה הזו, הם ירחיקו את הקהל לגמרי מקולנוע אירופאי", היא מזהירה.
בייר בחברת נסיך דנמרק יואכים (צילום: MCT)
"לכל ז'אנר יש את הדרך שלו לפעול על הקהל, וסרט יכול להיות מצוין אם עושים אותו כמו שצריך. אני לא מרוצה מיהירות וחוסר כבוד כלפי אנשים אחרים, ואני חושבת שהשחצנות הזו כלפי הקהל שוות ערך לזלזול בהם. אני לא מעריכה את זה אצלם. כיוצרת קולנוע, אני תמיד בודקת אם מה שאני רוצה להעביר מתקבל באופן ברור, או לא. היהירות היא כשלא אכפת לך אם אתה מצליח לתקשר החוצה או לא".
בת בית בישראל
בייר בילתה כמה שנים בארץ בלימודי אמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן במחלקת העיצוב בבצלצל. היא מלאה במילים חמות על ישראל בכלל וירושלים בפרט: "אני חוזרת לכאן כמעט כל שנה, אני אוהבת את המקום ממש, ותמיד רוצה לחזור לפה. יש לי מלא זכרונות טובים מישראל".
אולם, בכל הנוגע לעמדתה הפוליטית על ישראל, היא מעדיפה לשתוק: "אני במודע לא נכנסת להצהרות פוליטיות, כדי לא לפגום במסרים שהסרטים שלי מעבירים. אבל אני פשוט אוהבת להיות פה. אהבתי מאוד להיות בפסטיבל ירושלים לקולנוע, אני אוהבת את הנופים, אני תמיד נהנית בארץ. חלק מהשיחות הכי מעניינות שניהלתי היו עם אנשים בישראל. הרושם שלי היה שאולי בגלל המצב האינטנסיבי והמתוח, מדלגים יותר בקלות על הצורך בסמול טוק וישר נכנסים לשיחות אמיתיות, רציניות ומעמיקות".
