כרטיס הכניסה להיסטוריה - מעשים טובים
איש אחד מגמגם, האישה הראשונה שלבשה מכנסיים, אחד שהחליט להציל את כדור הארץ ואחת שהצילה ילדה קטנה מהחושך. מה משותף לכולם? התשובה בפנים
ב-5 באפריל התקיים זו השנה החמישית ברציפות "יום מעשים טובים" ביוזמת עמותת "רוח טובה". נכון, בקנה מידה היסטורי, מדובר במסורת טרייה יחסית, אבל עבור עשרות אלפי האנשים שכבר התנדבו בעבר ועבור 140,000 איש שהתנדבו גם השנה, זוהי מסורת פרטית שבהחלט אפשר להתגאות בה. לכבוד כל המעשים הטובים שהתרחשו כאן, אנו מזמינים אתכם לצאת למסע היסטורי בעקבות אנשים שקנו להם חיי נצח במעשיהם הטובים.
האיש עם העבודה הכי קשה בהיסטוריה
הרבה לפני "נאום המלך", היה שם משה רבנו. בחור ביישן, מגמגם, אחד שלא היה עובר אודישנים לטלוויזיה. אלא שבימים ההם, למזלם של בני ישראל, בתפקיד המלהק נמצא אלוהים בכבודו ובעצמו. יום אחד הוא מתגלה לפני משה, ומודיע לו שנבחר להנחות תוכנית ריאליטי גרנדיוזית, שילוב של "עם נולד", "הישרדות במדבר" ו"המירוץ לארץ ישראל".
תחשבו לרגע על הסנה הבוער, על הסיטואציה הראשונית שבה מתגלה אלוהים בפני משה. בכל התנ"ך, משה הוא הנביא היחיד שאלוהים נתגלה לפניו בצורה שכזו, ותגובתו מעידה על אומץ גדול ועל פחד, גדול עוד יותר.
אומץ - משום שמשה מתחיל להתווכח עם אלוהים, פחד - משום שהוא מרגיש שאין לו שום כישורים לעמוד במשימה שהוטלה על כתפיו. בסופו של דבר, אלוהים כמובן מנצח, ומשה יוצא לדרכו החדשה. מכאן ואילך, האדם הצנוע, הביישן והמגמגם, הופך לבן ברית של אלוהים, לנבחר.
משה מעיז להתווכח עם אלוהים, להתמרד כנגד ההחלטות שהוא מקבל, ומדי פעם הוא אפילו מצליח לגרום לו לשנות את דעתו. מתוקף תפקידו, הוא לא רק המנהיג של בני ישראל, אלא גם האיש שצריך לתווך בין המוני בני אדם שעדיין מורגלים לחשוב כמו עבדים, לבין אלוהים, הכוח הכי גדול, הכי בלתי ניתן לתפיסה על ידי המוח האנושי. כשחושבים על זה, אין שום עבודה במציאות שלנו היום, שמשתווה לעבודה של משה.
אגב "יום מעשים טובים", משה מבין היטב שהחוזה בינו לבין אלוהים הוא למעשה התחייבות לכל החיים, הקרבה שעתידה להתפרש על פני 40 שנה. סופו של המסע הארוך אופטימי וטרגי גם יחד. עם עבדים שהיו לבני חורין עתיד לשוב אל אדמתו, אולם האיש שהביא אותם עד הארץ המובטחת ימות מבלי שיזכה לבוא בשעריה. אלמלא היה משה איש צנוע ועניו, אולי היה מתגאה ברייטינג הגבוה שההפקה שלו זוכה לה מדי שנה בליל הסדר...
שמלה שחורה קטנה לכל אישה
דמיינו לעצמכן, נשים יקרות, שהשעה שבע בבוקר ואתן צריכות להתחיל את היום. המשימה הראשונה והקשה מכולן היא להתלבש. היום, בדיוק כמו אתמול ושלשום, שוב תיאלצו לקרוא למשרתת כדי שתסייע לכן להידחק לתוך המחוך, ואחר כך תעטה עליכן את שמלת הקרינולינה הענקית שהופכת אתכן לאי קטן בתוך ים של קטיפה ומלמלה.
כאלה הם חיי הנשים במאה ה-19. לא רק המשרתת אומללה, אלא גם הגבירה הדחוסה במלמלותיה. כל זאת, עד שהגיעה האישה ששינתה את המלתחה הנשית לנצח.
בשנת 1883 נולדה בעמק הלואר שבצרפת גבריאל בונור שאנל. בתו של רוכל עני שנשא לאישה תופרת ענייה לא פחות בשל הריון לא מתוכנן. בגיל 12 התייתמה הילדה מאמה ונשלחה לבית יתומים שנוהל על ידי נזירות קתוליות.
בגיל 17 עברה למנזר והוכשרה בתפירה. בעיירה זו מצאה את עבודתה הראשונה כמוכרת בחנות כובעים. בגיל 20 עזבה את המנזר והפכה ל...שחקנית ולזמרת קאן-קאן. בהופעותיה נכח גם כלב, לו שרה את השיר "מי ראה את קוקו" וכך דבק בה הכינוי – קוקו שאנל.
במהלך חייה חוללה שאנל מהפכה בחזית האופנה, ורבים מהסגנונות שנראים כיום כמובנים מאליהם היו חידושים פרי יצירתה. שאנל שיחררה את הנשים מעבדותן למחוך ולשמלות הענק, ונתנה לגיטימציה לחשיפת הגוף הנשי באמצעות בגדים צמודים ונוחים.
הציצו בארון הבגדים שלכן. אלמלא שאנל, לא הייתן מוצאות בתוכו את חצאית המיני, את כל זוגות המכנסיים, וכמובן כמובן גם את השמלה השחורה הקטנה שבלעדיה אף מלתחה נשית אינה שלמה.
על תרומתה למהפכה הנשית, צוטטה פעם שאנל באומרה - "אני תוהה מדוע בחרתי במקצוע הזה ומדוע מילאתי תפקיד של מהפכנית. זה לא היה כדי ליצור את מה שאהבתי, מה שרציתי מעל לכל היה להוציא מהאופנה כל מה שלא מצא חן בעיני... הייתי כלי ביד הגורל במבצע ניקיון הכרחי".
מחבק עצים
והנה אל גור, האיש שהחליט לעשות מעשה טוב למען הכדור כולו. בשנת 2006 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "אמת מטרידה", בכיכובו של אל גור, שעוסק בסכנת ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ. הסרט אמנם רחוק מלהיחשב ליצירת מופת קולנועית, אבל המסרים שמעביר באמצעותו אל גור כנראה חדרו עמוק לליבם של הצופים. לראייה, "אמת מטרידה" נחשב לסרט הדוקומנטרי השלישי המצליח בכל הזמנים.
גור והעולם (צילום: AP)
ב-2007 זכה אל גור בפרס נובל על עשייתו המבורכת. גם בנימוקי השופטים להענקת הפרס מוזכרת התחזית המטרידה מאוד הנוגעת לעתיד: "שינויים באקלים עשויים לשנות ולאיים על תנאי החיים של כלל האנושות. הם עשויים להוביל להגירה מאסיבית ולהוביל לתחרות גדולה יותר על משאבי כדור הארץ. השינויים האלה יגבירו את העומס בעיקר על המדינות הפגיעות ביותר. הם עשויים להגביר את סכנת העימותים האלימים והמלחמות, בתוך ובין מדינות".
ההחלטה של החבר'ה הנורבגים להעניק את הפרס לאל גור (בשיתוף עם הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים), היא בראש ובראשונה החלטה פוליטית, הממקדת את תשומת לב העולם באחד הנושאים החשובים ביותר על סדר היום של האנושות כולה: כדור הארץ ואקלימו.
אמנם נובל כבר יש לו, אבל עדיין קצת קשה לתת לאל גור כרטיס כניסה להיסטוריה, כי חסרה לנו הפרספקטיבה הדרושה לחלוקת כרטיסים מסוג זה.
אפשר רק לקוות שממרחק השנים שיבואו, נוכל להסתכל לאחור ולהגיד שסרטו של גור "אמת מטרידה" היווה נקודת ציון משמעותית בתיקון היחס שלנו בני האדם, לבית הגלובלי שלנו.
המצילה נפש אחת...
ב-1880 נולדה באלבמה שבארה"ב תינוקת חסרת מזל. בגיל שנה ושבעה חודשים לקתה בשפעת חריפה, שתוצאותיה הקשות - עיוורון וחרשות - ליוו אותה עד סוף חייה. תכירו את הלן קלר, שהיתה פעוטה בריאה וחברותית עד המחלה, ולאחריה הפכה לאלימה ולחסרת יכולת לתקשר עם הסביבה. בגלל מגבלותיה, רבים בסביבתה הניחו כי חלה גם ירידה ברמתה השכלית.
אבל אז באה אן מאנספילד סאליבן, מורה פרטית ששכרו הוריה של קלר. הלן היתה בת שבע כשפגשה אותה סאליבן לראשונה, ולימים תיארה זאת כיום החשוב ביותר בחייה. תהליך חינוכה ולימודה של הילדה היה בתחילה קשה ומתיש, ודרש תעצומות נפש מהמורה הצעירה. משימתה הראשונה של סאליבן היה לפרוץ מבעד למחסומי הדממה והעלטה שאפפו את הלן הקטנה.
התקשורת הראשונית בין השתיים נעשתה במחוות גופניות, ובמישוש הפנים לשם לימוד ההבעות. סאליבן ניסתה כל העת ללמד את הילדה לקשר בין עצמים שונים לבין שמותיהם. את שמות העצמים (בתחילה חפצים מוכרים, כבובה וככלב) אייתה בשפת הסימנים בכף ידה של הילדה.
בשלב הראשוני לא הבינה הלן שיש קשר בין תנועותיה של המורה בכף ידה, לבין העצם אותו היא מחזיקה. נקודת המפנה התרחשה כאשר המורה שאבה מים מן הבאר לכף ידה של הלן, ותוך כדי אייתה את המילה "מים" לכף ידה. ברגע זה הבינה הילדה שלכל עצם יש שם. כעבור שנתיים כברה קראה הלן וכתבה בכתב ברייל באופן שוטף.
בגיל עשר החליטה הלן ללמוד לדבר. אף על פי שבתחילה נראה הדבר כבלתי-אפשרי, סאליבן הבינה שקלר יכולה ללמוד צלילים לפי הוויברציות שהלוע מפיק. וכך, כאשר דיברה המורה, ידיה של תלמידתה הונחו על גרונה כדי שתחוש בוויברציות ותוכל לחקות אותן בניסיונותיה לדבר.
מצויידת ביכולת לדבר ולתקשר עם העולם, הלכה קלר לבית ספר לעיוורים ולאחר מכן לקולג' רדקליף, אותו סיימה בהצטיינות בשנת 1904, בעזרתה של מורתה הנאמנה שליוותה אותה לכל שיעור ושיעור.
לאחר הלימודים הצטרפה קלר למפלגה הסוציאליסטית, תמכה במגזרים חלשים כגון נשים, שחורים, נכים וכמובן עיוורים. היא תרה את הארץ, הפיצה את בשורתה החברתית והמשיכה לכתוב ספרים ומאמרים בנושאים חברתיים.
ב-1968, לאחר שהלכה קלר לעולמה, הונח אפרה ליד האפר של סאליבן, מורתה האהובה, האישה שהגשימה במסירות ובאהבה את הפתגם "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו".
ואתם? מתי אתם עושים היסטוריה?
אמנם "יום מעשים טובים" עבר חלף לו, אבל ההזדמנות לעשות מעשה טוב עודנה כאן. אולי ההתנדבות שלכם לא תבטיח כניסה לדפי ההיסטוריה של האנושות, אבל היא בהחלט תזכה אתכם בנקודות זכות בהיסטוריה הפרטית של האנשים שתפגשו בדרך.
אם אתם מעוניינים להירשם להתנדבות במשך כל השנה, בכל מסגרת שתבחרו, אתם מוזמנים לפנות לעמותת "רוח טובה"
טלפון: 1700-505-202
מילים ושירה: שי הרץ, לחן: טל לבל
לפנייה לכתב/ת 
