אחרי שנים נפתח הפצע בלב, בגלל פייסבוק
היה לנו הסכם שאתה הולך ולא מטריד אותי ולא מספר כמה אתה מצטער וכמה אתה בן-אדם אחר. נישאתי למישהו אחר, מקסים, שאני אוהבת, ויש לנו ילדים. היה לנו הסכם, ואתה הפרת אותו. הסכמתי לבקשת החברות. זו היתה טעות
ידעתי שהגלד עדין, שכל פגישה אקראית עם חבר משותף פוצעת אותי. שאני בשום אופן לא יכולה להביא את עצמי לעבור ליד המקומות בתל-אביב בהם היינו יחד כל כך הרבה פעמים. שאין סיכוי שאעבור על-יד הפינה ההיא שבה נפרדנו סופית. כשעליתי לאוטובוס שטופה בדמעות ראיתי אותך הולך, והבנתי שזו הקלה בשבילך שאני כבר לא שם ולא אהיה יותר.
אמרתי לך, וגם אחרים אמרו, שעוד תתחרט. אמרתי לחברות שבמשבר גיל ה-40 תצוץ פתאום, שזה אתה וכך אתה בדיוק.
ובאמת לא הייתי יותר. וגם אתה לא. הרי המתים לא חוזרים, הם רק מהלכים בינינו ואין טעם לחכות שיחזרו. זה הכאיב לשמוע שאתה קיים, וזה קרה מדי פעם. השתדלתי להתרחק מכל מי שיכול הזכיר אותך והצלחתי, במחיר קריעה של חיים שלמים.
החברים היו המומים מזה שאני מתחתנת בדיוק 24 שעות לפניך
עברו כמה שנים ופגשתי את האיש המקסים שהיה לבעלי. אהבתי אותו אז ואני אוהבת אותו עוד יותר היום. ידעתי שאת העוצמות ההן שחווינו, אתה ואני, רוב האנשים לא חווים אפילו פעם אחת. בוודאי שאי אפשר לעבור את זה פעמיים. התחתנתי מאהבה ומהרגשה שבחרתי בטוב ביותר ומזל שגם הוא בחר בי. החברים שלי היו המומים מזה שאני מתחתנת בדיוק 24 שעות לפניך. אפילו הרציונליסטים הגדולים התחילו לפקפק ביכולתם להסביר דברים באופן הגיוני. לי לא היה איכפת. הייתי בתוך האהבה.
בסוף, אחרי גידול ילדים ולימודים וכל אותם הדברים שקורים לאנשים שמגיעים לגיל 40, הצטרפתי לפייסבוק. לא כי רציתי אלא כי הייתי חייבת – ענייני עבודה. הפייסבוק התגלה כמקום נחמד למדי, ושמחתי לגלות אנשים קרובים יותר ופחות.
ערב אחד הגיעה בקשת חברות ממך. אני, טירונית בעניין הזה, הרגשתי שאני מבינה את הביטוי 'הדם עלה לי לראש'. היה לנו הסכם שאתה הולך ולא מטריד אותי ולא מספר כמה אתה מצטער וכמה אתה בן-אדם אחר. היה לנו הסכם, ואתה הפרת אותו. הסכמתי לבקשת החברות. הרגשתי שאני חזקה כל כך, שחוץ מלחוש תדהמה לנוכח החוצפה שום דבר לא ישפיע עליי.
מובן שהתחילה שיחה. מובן שכבר הזדרזת לרמוז על המצפון שנוקף, על הלב שעדיין יש לו משהו שם בפנים, על החיים מסודרים מדי. מובן שלמחרת הבנתי שנתתי לפצעים להיפתח ושהם טריים יותר ממה שיכולתי לעלות בדעתי.
מחקתי אותך שוב מחיי, אבל השארת חותם על הדף שלי
לימדו אותי למחוק בפייסבוק, אז מחקתי אותך שוב מחיי. אבל השארת חותם על הדף שלי, והמחיקות לא מצליחות לשחזר את הדף החלק שהיה שם פעם. אני מגלה שאפשר להיות עצובה גם בלי לרצות כלל בחיים אחרים. שאין בי טיפה של שמחה מתבקשת על המקום הזה, שבו אתה מחפש אותי וזקוק למצוא דווקא אותי מכל האנשים בעולם. שיש בי עצב גדול על אותה ילדה בת 20 שמצאה את עצמה פגועה והמומה מחוסר היכולת לכבד אותה ולומר לה שזה נגמר.
לסיפור הזה אין שורה תחתונה. אילו הייתי אני קוראת אותו הייתי חושבת שתסריטאי של טלנובלה המציא אותו. אבל אני הכי רחוקה מטלנובלה שיכולה להיות. הייתי הרי אינטלקטואלית מדי, מעמיקה, וזה מה שלא יכולת לסבול. וזה גם מה שאהבת. אבל דווקא אני מוצאת את עצמי בתוך טלנובלה והיא לא דביקה ואין לה סוף טוב, אבל הסוף שלה הוא גם לא רע. היא החיים שלי, שאוספים עכשיו כמה שברים בזמן שמקלפים תפוז לילדים, ברגעים ברכב מהבית לעבודה.
החיים שלי, שמגלים שאפשר להיות עצובים למרות הכל, גם אחרי 20 שנה.
לפנייה לכתב/ת 
