תנ"ך תחת חקירה
"היהודים שאלו אלמנטים מהסביבה, אבל עשו התאמות - כך למשל אין בכתובים סיפורי מיתולוגיה על תולדות האל, ולא קיימים אצלנו כמה אלים". ספר חדש מאגד מאמרים בחקר המקרא, שחלקם מערערים על תפיסות דתיות מוכרות
היא כתובה שחור על גבי דפוס, אך בראשיתם נמסרו הספרים מאב לבן, מחכם לחכם, מפה לאוזן. ספר חדש מנתח את ההשפעה והמרחק שעברו המילים מרגע שנשמעו – ועד לרגע בו נכתבו, וקובע כי הטקסטים שהכירו אמציה, פקחיה ועוזיה מספר מלכים, אינם בהכרח הטקסטים שאנחנו מכירים כיום.
נביאים וכתובים
"ספרות המקרא" (הוצאת "יד בן צבי") מביא קובץ מחקרי מבוא מרכזיים בחקר המקרא, הדנים בשאלות יסוד בנוגע לסביבה התרבותית בה נכתבו, קשרי הגומלין בין עם ישראל לעמים אחרים באותה תקופה, והזיקה בין המקרא לספרויות אחרות במזרח הקדום.
"אנחנו החוקרים לא עוסקים בצד האמוני, אלא בהיווצרות של ספרות עתיקה", מבהירה פרופ' ציפורה טלשיר, העורכת הראשית של הספר, וחוקרת מקרא מאוניברסיטת בן גוריון. "מדובר בספרות שנמסרה בעל פה על ידי בני אדם במשך מאות בשנים - לא רק תקופה ארוכה, אלא גם מגוון של אנשים, סביבות ותרבויות. כל מקום, כל זמן ואדם משאירים את אותותיהם בטקסט שנמסר. ניסינו לבדוק מה קורה לדברים כשהם עוברים בין מסרנים מכל הסוגים".
החלק המקראי שכל הווייתו דיבור, הוא חלקם של הנביאים. תפקיד הנביא היה להעביר לעם את דבר האל, אולם גם דבריו מצאו את דרכם אל הטקסט הכתוב.
"קל לדמיין את הנביא עומד לפני קהל ונואם בלהט את דברים שקיבל. אולם מה קרה בין הסיטואציה החד-פעמית הזו - להפיכתה לספר שכולל את עבודת הנביא לאורך כל חייו?" פרופ' טלשיר שואלת. "בספר ירמיהו, בשלב מאוחר למדי, ה' מצווה עליו לכתוב את הדברים, ואז הנביא מזמן את ברוך הסופר ומכתיב לו נבואות. אולם קיים מרחק רב בין נשיאת הדברים לפני העם, ובין הכתבתם לסופר.
"כשאנו קוראים את הנבואות, אנו מתארים בעיניי רוחנו נאום לקהל, ולא הכתבה בבית. צריך לזכור שתחילתם של ספרי נביאים - וספרות המקרא בכלל - היתה במסורת בעל פה, ורק כשבשלה הגישה החברתית, הדברים הועלו על הכתב".
השפעה של אופנות ספרותיות
שירים ופתגמים עברו בעל פה בקרב עמים רבים. במקרה היהודי אלה ספרי תהילים ומשלי. "מזמורים הם יצירות ספרותיות קצרות ופיוטיות, שנוצרו ושימשו בסיטואציות מסוימות", מסבירה טלשיר. "כאשר מישהו מעלה את הדברים על הכתב, הוא מושפע מהסביבה בה הוא חי. במהלך שנות המסירה דברים השתנו, יש אולי דברים שהכותב לא מבין. אבל אנחנו לא יכולים לדעת את כל זה, כי השלבים הללו אינם מתועדים. בידינו נותר רק השלב הסופי, ואיתו אנחנו מתמודדים. לכן כל פיסת מידע יכולה לשנות הכל".
חוקרי המקרא נוטים להתייחס לתנ"ך גם בהקשרים תרבותיים, המניחים שמי שישב בסופו של דבר לכתוב את הדברים - הושפע מאופנות ספרותיות שהיו מקובלות בתקופתו. "ברור שיש השקה לתרבויות אחרות", אומרת טלשיר. "אבל זה לא מוריד מהגדולה של הסיפורים שיש בתורה, ובטח לא מערער על ייחודם. ללא ספק, היהודים שאלו מהסביבה, אבל התאימו את הכל לגישתם. יש סילוק של כל מה שלא התאים לתרבות שלנו. לדוגמה, אין בכתובים שלנו סיפורי מיתולוגיה על תולדות האל, אלא על האדם בלבד. לא קיימים אצלנו כמה אלים, ולא מריבות בין האלים.
"בתוך הסיפור המסודר של הבריאה, פתאום מצוין שנבראו התנינים. לא ברור מדוע יש נגיעה בבריאה כל כך ספציפית, בתוך התיאור הכללי. ישנה גישה הטוענת כי זו תגובה למיתוסים בתרבויות אחרות, שם היו מפלצות ים והאלים נלחמו בהם. המקרא כמו אומר: תסלחו לי, אבל גם את התנינים, את מפלצות הים, האל שלנו ברא. זו תגובה לתרבות העולם".
בין זהות לדמיון
פרופ' טלשיר טוענת כי ישנו קו דומה הנמשך בין מיתולוגיות וחברות שונות. "אדם פקח את עיניו, הביט סביב ושאל מאיפה כל זה התחיל. חברות שונות עונות על כך לעתים בתשובות דומות. כך גם לגבי חוקים: כל חברה צריכה כללים - ולכן נקבעו חוקים. הרבה פעמים אפשר לראות חוקים דומים. חוק העבד העברי, למשל, מנוסח בצורה
של תנאים. אותו סגנון קיים במקומות שונים במזרח הקדום, כי כך כתבו חוקים.
"יש השקה לא רק בתחום הרעיונות - אלא גם בדפוסים ספרותיים. רואים את זה למשל בארגון המשלים שנעשה באופן דומה במספר תרבויות קדומות. אין כמעט תחום שאין בו השקה".
אם הכל משיק, דומה ומושפע, הרי שלפי גישה זו לא נשאר לנו ביד תוצר ייחודי.
"לא נכון, הכל ייחודי לנו", קובעת טלשיר. "ישנם דפוסים ספרותיים דומים, אבל זה התגבש לכדי משהו אחר. הכל שלנו, כי זה עבר כור היתוך בלתי רגיל, והסתכלות אחרת על החיים ועל היחס לאלוהים. האמונה המונותיאיסטית וערטיליות האל ייחודיות לנו. הברית שיש לנו עם האל, וחוקי ההתנהגות הנובעים ממנה, ייחודיים מאוד לעם ישראל. איש אינו מטיל ספק במה שהתנ"ך העניק לאנושות".
לפנייה לכתב/ת 
