מדוע התחלנו ללכת על שתיים?
ארדי, האם המשותפת של האדם והשימפנזה, שופכת אור על הסיבה לכך שבני אדם הולכים על שתיים שקשורה, איך לא, למשחק האהבה: הרומנטיקה החליפה את החיזור הפראי ושינתה אותנו לנצח
בשנת 1994 חשפה משלחת שפעלה באתיופיה בראשותו של החוקר טים וויט, שלד של הומינין, יצור אנושי קדום, בן 4.4 מיליוני שנים. ההנחה הראשונית של החוקרים הייתה שמדובר בהומינין השייך למין שכמה וכמה שלדים אחרים שלו כבר נתגלו בעבר, אך כשהחל טים וויט לנתח את האנטומיה של השלד שגילה, הוא הבין לפתע שמדובר בסוג חדש לגמרי של הומינין.
הסוג החדש, שטרם היה מוכר למדע, ניחן באנטומיה ייחודית מאד...וויט אמר עליו שאופן התנועה שלו כאילו לקוח מתוך סצינת החייזרים המפורסמת בקנטינה של 'מלחמת הכוכבים'. השם שניתן להומינין החדש היא 'ארדי-פיתקוס רמידוס' (Ardipithecus ramidus), והשלד הספציפי שנחשף על ידי וויט זכה לכינוי החיבה 'ארדי'.
מוצא האדם
"ארדי" - האם המשותפת של האדם והשימפנזה
AP
לאחר 15 שנות מחקר, הגיע שלב המסקנות בסיפורה של אחת התגליות המרגשות והחשובות מכולן. השלד המלא כמעט של קופת אדם שחיה לפני 4.4 מיליון שנה, שנתגלה באתיופיה, מגלה מה קרה לאדם ולשימפנזה מאז שנפרדו דרכיהם
כמעט בבת אחת ירד מסך כבד של חשאיות על המחקר כולו. עשרות מדענים משש עשרה מדינות עבדו על הפרוייקט, חמישים מהם בדרגת דוקטור ומעלה- אבל שום פרט לא דלף החוצה במשך חמש עשרה שנים תמימות.
היו מי שכינו את המחקר של וויט 'פרוייקט מנהטן של הפלאואנתרופולוגיה', על שם הפרוייקט הסודי מימי מלחמת העולם השניה. כל שאר הפלאואנתרופולוגים כמעט התחרפנו מרוב סקרנות. מה, לכל הרוחות, גילה טים וויט בשלד של ארדי שמצדיק רמה כזו של חשאיות?
ארדי: שחזור ממוחשב של הגולגולת (T. Michael Keesey)
אנשים ניתחו כל מאמר של וויט וכל פליטת פה שלו כמו שמנתחי המודיעין של ה-CIA התעמקו במאמרי המערכת של 'פראבדה' בימי המלחמה הקרה. ואז, בראשון באוקטובר 2009, יצא לאור גיליון מיוחד של המגזין Science. היו בו לא אחד, לא שניים אלא אחד-עשר מאמרים שהוקדשו כולם לארדיפיתקוס רמידוס.
גיליון מיוחד שכזה הוא נדיר בפני עצמו, ועל אחת כמה וכמה שבתחום הפלאואנתרופולוגיה מעולם לא ארע משהו דומה. כדי להבין טוב יותר את משמעותם של הממצאים המפתיעים שתוארו במאמרים האלה, כדאי לחזור מעט אחורה, אל הימים הראשונים של חקר מוצא האדם.
האדם והקוף
הקשר בין האדם המודרני והקופים הגדולים- השימפנזה, הגורילה והאורנג אוטנג- היה ברור לעין שנים רבות לפני צ'ארלס דארווין. אנחנו והקופים הגדולים חולקים מספר תכונות משותפות ייחודיות למדי בממלכת הטבע: חמש אצבעות, עיניים שפונות קדימה, ראיית צבע טובה וחוש ריח מזופת למדי.
פה ושם אפילו נתגלו בקרקע שלדים מאובנים של יצורים 'כמעט אנושיים'- אבל רוב המדענים בחרו להתעלם מהרמזים המסקרנים הללו מכיוון שלא הייתה להם עדיין את המסגרת המחשבתית הנכונה. רק כשהבינו שכדור הארץ עתיק בהרבה משחשבו בתחילה ושאבולוציה של בעלי חיים הנה עובדה קיימת- הם החלו להפנים את האפשרות שגם בני האדם התפתחו מיצורים קדומים יותר.
כף ידה של ארדי (צילום: רויטרס)
ההנחה העקרונית בקרב המדענים הייתה שאותו אב קדמון של הקופים ובני האדם נע פחות או יותר כמו שימפנזה. על העץ הוא נתלה מהענפים ודילג מאחד לשני באמצעות הנפת זרועותיו החסונות, ועל הקרקע הוא הלך על ארבע, כשפלג גופו העליון נשען על פרקי כף היד, במה שמכונה 'הליכת פרקים'.
מדוע חשבו כך החוקרים? מסיבה הגיונית לחלוטין. אם הגורילה והשימפנזה הולכים כך, סביר להניח שהם וגם אנחנו ירשנו את אופני התנועה האלה מהאב הקדמון המשותף- אבל אנו זנחנו אותן כשעברנו ללכת על שתיים.
בין שתיים לארבע
השאלה המסקרנת היא: מדוע התחלנו ללכת על שתיים מלכתחילה? מה היה 'רע', במרכאות, בלהמשיך וללכת על ארבע, כמו שאר בעלי החיים?
הרי הליכה על שתיים יכולה להוות חיסרון של ממש מבחינה אבולוציונית. למשל, אחת ההתאמות האנטומיות להליכה זקופה היא שינוי באצבעות כף הרגל, ובמיוחד בבוהן. אצל הקופים, הרגליים הם בסך הכל עוד זוג ידיים: יש להם אצבעות ארוכות ובהונות בניצב לכף הרגל, כמו האגודל שלנו. זו הסיבה שהם מסוגלים לאחוז בענפים גם בעזרת רגליהם ולטפס על עצים ביעילות רבה.
אבולוציה בהתרחשותה
איך לומדים ללכת על שתיים
יהודה בלו
קופי מקוק יכולים ללמוד לשטוף מזון, לעשות אמבטיה חמה בחורף וללכת על שתיים
אצל בני האדם, לבוהן יש תפקיד חשוב במכניקה של ההליכה: היא ה'עוגן' שמתחפר בקרקע בזמן הצעידה ומאפשר לנו לדחוף את הגוף קדימה. כדי לאפשר את הדחיפה הזו, הבוהן שלנו קצרה, עבה ופונה קדימה.
זה מצוין להליכה, אבל לא כל כך טוב לשם טיפוס. גם בני אדם מסוגלים לטפס על עצים, כמובן, אבל בואו נהיה כנים לרגע- אנחנו די גרועים בזה. אם אתה מנסה לברוח מטיגריס ביער, תחרות ריצה היא כנראה לא אסטרטגיית ההישרדות הכי מוצלחת בעולם, בלשון המעטה- אלא אם כן מדובר, כמובן, בשני אנשים שמנסים לברוח מהטיגריס, ובמקרה הזה כל מה שצריך זה רק לנצח את האדם השני.
לאורך השנים הועלו כמה וכמה תיאוריות אפשריות לגבי הסיבה שאבותינו עברו להליכה על שתיים למרות החסרונות הכרוכים בכך. אחת התאוריות גרסה, למשל, שהזדקפות הייתה חיונית לשם תפעול כלים בעזרת הידיים. הפגם העיקרי בתאוריה הזו היא שמוחנו לא היה מפותח באותו השלב ולכן כנראה שלא יכולנו לתפעל כלים מתוחכמים בכל מקרה.
תאוריה נוספת טענה שבני האדם נאלצו לעזוב את העצים ולעבור אל הסאוונות המישוריות בעקבות שינויים אקלימיים שחיסלו את בית הגידול הטבעי שלהם. זה רעיון לא רע, אבל אין עדויות לשינויים אקלימיים שכאלה בפועל.
הפתעה
בחזרה אל 'ארדי', ואל המחקר החשאי של טים וויט שנסתיים, כזכור, אחרי חמש עשרה שנה, בסדרה חסרת תקדים של מאמרים במגזין Science.
לארדי, גילו החוקרים, היה אגן קעור ומכאן שהיה מסוגל ללכת זקוף. יחד עם זאת הייתה לו גם כף רגל בעלת בוהן ניצבת, כמו לקופים- ומכאן שהיה מסוגל לטפס על עצים בקלות יחסית. כמו לקופים, זרועותיו היו ארוכות מאד- אבל אין בהן את הסימנים האנטומיים שמעידים על 'הליכת מפרקים'.
מבנה עמוד השדרה שלו הראה שלמרות שארדי בילה את רוב זמנו בין הענפים, הוא לא נתלה עליהם כמו שימפנזה אלא עמד על ארבע מעל הענף, כמו קוף מקוק למשל.
במילים אחרות, אופי התנועה של ארדיפיתקוס רמידוס, שהוא כזכור האב הקדמון הקרוב ביותר לנקודת הפיצול בין האדם והשימפנזה, לא דומה בכלל לאופן התנועה של שימפנזה. הנחת היסוד של המדענים לפיה ההליכה על שתיים התפתחה באופן כלשהו מהליכת מפרקים- שגויה לחלוטין!
למעשה, הליכת מפרקים התפתחה אצל השימפנזות והגורילות באופן עצמאי, רק אחרי הפיצול בעץ האבולוציוני האנושי. גילוי זה לכשעצמו הוא רעידת אדמה בעולם הפלאואנתרופולוגיה. הנחת עבודה שעמדה בעינה במשך יותר ממאה שנים התהפכה על ראשה לחלוטין.
וזה לא הכל. העובדה שארדי היה מסוגל ללכת על ארבע במובן האמיתי של המילה, בנוחות ולאורך זמן, מעוררת שאלה לא פשוטה: אם הוא יכל ללכת על ארבע, מדוע בחר ללכת על שתיים כשהיה על הקרקע? ממצאים נוספים שחשפו מחקריו של וויט ועמיתיו נותנים מענה אפשרי גם לשאלה הזו, ועד כמה שזה נשמע מוזר, התשובה לא נמצאת ברגליו או זרועותיו של ארדי, אלא...בפיו.
ברגש, לא בכוח
אם יצא לכם לראות שימפנזה זכר מאיים על זכר אחר בשבט, ודאי הבחנתם בניבים הענקיים שלו: קשה לפספס את השיניים המפחידות האלה. הביולוגים מזהים קשר ברור בין הניבים ובין ההתנהגות המינית של הקוף: הדרך של זכר השימפנזה לזכות בליבה של הנקבה היא באמצעות הפגנת עליונותו על פני זכרים אחרים. הוא נוהם בפראות, מכה בחזהו, מתנפח באיום וחושף את ניביו האימתניים.
אצל הארדיפיתקוס רמידוס, ניבי הזכרים קטנים באופן משמעותי מניבי השימפנזה, וגם ההבדלים בינם ובין ניבי הנקבות קטנים בהרבה. עובדה זו עשויה לרמז על כך שאצל הארדיפיתקוס, החיזור באמצעות עליונות אגרסיבית פינה את מקומו לחיזור מסוג אחר.
איזה סוג של חיזור? התשובה לשאלה הזו היא אולי הממצא המרתק והשנוי ביותר במחלוקת במחקר כולו. אחד מהחוקרים הבכירים של הפרוייקט, פרופ' אוון לאבג'וי, טען במאמרו שהארדיפיתקוס החליפו את האגרסיביות בשיטת החיזור האנושית המוכרת לנו כיום: ההבטחה למונוגמיה.
קופים: מחזרים בתקיפות (צילום: Index Open)
מונוגמיה, כפי שיודעים הביולוגים זה מכבר, קשורה בטבע בקשר הדוק אל התנהגות אבהית כלפי הצאצאים: אם יש לך צאצאים רק מנקבה אחת, כדאי לך לדאוג להם- ואם אתה דואג להם, כדאי לך להשאר בסביבה ולוודא שהם באמת שלך.
זאת אומרת, הזכרים השתדלו להפגין בפני הנקבות את הרצינות והמסירות שלהם. להראות להן שהם לא מתכוונים פשוט 'לעשות את המעשה' ולהתחפף מהשטח- אלא להשקיע את כל מרצם בהגנה על הצאצאים וסיפוק צרכיהם.
דרך אפשרית לעשות זאת היא לסייע באיסוף המזון ולהביא אותו אל הנקבה ששומרת על התינוקות. כדי לאסוף מזון ולשאת אותו, הזכרים היו זקוקים לידיים פנויות. ידיים פנויות פירושן הליכה על שתיים.
הסברים אחרים
חשוב להבהיר שמדובר בסך הכל בתאוריה, ולא כל החוקרים מסכימים איתה. יש רבים שטוענים שפרופ' לאבג'וי הלך רחוק מדי עם הפרשנות שלו לניבים המוקטנים של ארדי, ושהוא משליך על הארדיפיתקוס התנהגות וערכי מוסר של האדם המודרני.
ישנם הסברים אפשריים אחרים למעבר להליכה על שתיים, שהם עקרונית לא פחות מוצלחים מתאוריית המונוגמיה של לאבג'וי. למשל, היזקפות על שתי רגליים מרחיקה את הגוף מהקרקע החמה, ומאפשרת לבעל החיים להתקרר ולווסת את חום הגוף שלו ביעילות גבוהה יותר. גם כאן אין צורך במוח גדול כדי לדרבן את האב הקדמון להזדקף ולהתחיל ללכת.
למעשה, אין כל ודאות שארדיפיתקוס הוא בכלל אב קדמון של האדם המודרני. ברור שהוא חלק ממשפחת האדם, אבל אנחנו לא יודעים היכן בדיוק הוא ממוקם על העץ האבולוציוני. מי יודע, אולי הוא היה בסך הכל מבוי סתום: הוא וצאצאיו נכחדו, ואילו אנחנו התפתחנו מקוף קדום אחר.
אלו סימני שאלה שאי אפשר להתעלם מהם, אבל תאוריית המונוגמיה של לאבג'וי מעניקה בכל זאת תשובה אפשרית סבירה, במידה זו אחרת, לשאלה האם וכיצד הביאה ההליכה על שתיים להתפתחותו של המוח האנושי המתוחכם כל כך.
רן לוי הוא סופר מדע ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!'- על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה. www.ranlevi.co.il
לפנייה לכתב/ת 
מה דרווין היה אומר על זה?
