שקרים, כספים ומשקל: על תעשיית הדיאטות

האם אתם מרגישים שאתם חייבים לרזות? האם אתם חושבים שהרזון מגלם אושר, בריאות הצלחה וכבוד? האם אתם נמצאים בעיצומו של תהליך הרזיה, אבל מוצאים את עצמכם חושבים בחרדה על ההשמנה שבאה לרוב בעקבות הירידה במשקל?

רוב הסיכויים שעניתם על מרבית השאלות הללו בחיוב, ואין זה פלא. רבים הם השבויים בתפיסה שרזה הוא טוב יותר, בריא יותר ויפה יותר, ואילו השמנה היא מחלה נוראה - מגיפה שחייבים להילחם בה. אין בדבריי כדי לתת לגיטימציה להשמנה או לשלול את הרווחים הבריאותיים שיש לאכילה בריאה ולחיים פעילים, נהפוך הוא. אך לדעתי ערך הרזון והמרדף אחריו מחד, ומגיפת ההשמנה המשתוללת מאידך, יצאו מפרופורציה, והמסרים “רזה זה טוב יותר” ו”כולנו יכולים וצריכים להיות רזים” מעוותים.

כיצד, אם כן, נִשבו כה רבים בתפיסות הללו? למי יש אינטרס להשריש אותן ומי מרוויח מהן? 

המשקל שלנו בגיל 25 הוא המשקל האידאלי?

השינוי בתפיסת השומן החל בראשית המאה ה-20. בשנות ה-50 הוא התעצם ועבר מהפך דרמתי. כמו כל דבר בחיים השינוי התחיל והסתיים במילה אחת: כסף. האחראיות העיקריות לשינוי בתפיסה היו חברות הביטוח האמריקניות, שחיפשו במשך שנים מדד לניבוי תמותה מוקדמת, כדי שיוכלו להגדיל את רווחיהן מביטוחי חיים. הן חיפשו מדד אובייקטיבי, זמין וזול, שיצביע על עלייה בסיכון לתמותה ושבאמצעותו יוכלו לדרוש תשלום גבוה יותר מלקוחותיהן. משקל הגוף סיפק פרמטר הולם.

איסוף נתוני המשקל של המחזיקים בפוליסות לביטוח חיים הוליד את טבלאות המשקל והגובה, ששימשו מאוחר יותר בסיס להמלצות למשקל אידיאלי לפי מין, גיל ומבנה גוף. המונח “עודף משקל” התייחס למשקל גוף גבוה מהטווח המומלץ, וההנחה הייתה שהסכנה עולה כאשר משקל הגוף גבוה ב־20% מההמלצות. חברות הביטוח השתמשו בנתוני המשקל ויצרו מדרג תשלומים למבוטחים.

שמנמן זה מסוכן? (צילום: index open)

ואכן מי שהוביל את השלב הראשון של קמפיין ההשמנה היה ד”ר לואיס דבלין, ששימש ביולוג וסטטיסטיקאי ראשי בחברת הביטוח האמריקנית Metropolitan Life Insurance Company. דבלין הנחיל את האמונה הבלתי מעורערת כי השמנה היא המקור העיקרי בעולם לתחלואה ולתמותה. לחובתו נזקף גם המונח "משקל גוף אידיאלי", המבוסס על ההנחה כי שינויים במשקל הגוף בשל עלייה בגיל אינם לגיטימיים. לתפיסתו, משקל הגוף בגיל 25 הוא המשקל האידיאלי ויש לעשות כל מאמץ כדי לשמור עליו במהלך החיים.

כיצד, אם כן, אנו אמורים לשמור על משקל גוף אידיאלי? באמצעות דיאטה כמובן. ואכן, בשנת 1951 הושק בארצות הברית מסע פרסום נגד השמנה בחסות הממשלה, הממסד הרפואי וחברות הביטוח. הממסד יצא בהכרזות כי עודף משקל הוא גורם סיכון מכריע למחלות לב, כליות, סוכרת וסרטן, וכן כי השמנה בקרב מבוגרים היא תוצאה של אכילת יתר. המסר לאמריקנים היה “אִכלו פחות”, או במילים אחרות: עשו דיאטה!

למרבה האבסורד, המשקל האידיאלי שנקבע היה נמוך משמעותית ממשקל הגוף הממוצע באוכלוסייה, ורוב האנשים נאלצו לרעוב כדי להגיע אליו. כך עלה בהדרגה מספר האנשים שסבלו מעודף משקל והצטרפו למעגל הדיאטות. למרות הכרזותיו של דבלין כי “אמריקה פשוט שמנה מדי” , ולמרות הקמפיינים להרזיה ומסעות ההפחדה – אמריקה לא רזתה. למרבה ההפתעה, האמריקנים היו דווקא בריאים יותר והתחלואה פחתה.

בין לילה: מיליוני אמריקנים הוגדרו שמנים 

ב־1985 החל השלב השני של קמפיין ההשמנה, שהוביל להגדרתה של תופעת ההשמנה כמגיפת העולם המערבי. ברחבי העולם נוסדו מרכזים לחקר ההשמנה והוקמו מכונים לטיפול בתופעה. כנסים מקצועיים התקיימו, כתבי עת פורסמו, והמסר הופץ הן לקהילה המקצועית והן לקהל הרחב. התהליכים הללו מומנו על ידי גופים כלכליים בעלי עניין בהעצמתו של תהליך המדיקליזציה. מדובר בתהליך שבו מוגדרת התנהגות מסויימת כבעיה רפואית או אפילו כמחלה, ומי שהתנהגות זו מאפיינת אותו מוגדר כזקוק לטיפול או לתשומת לב רפואית.

הסוציולוגים של הבריאות הרחיקו לכת בכנותם את הארכיטקטים של מגפת ההשמנה – צלבני ההשמנה. הדגש היה שעל אנשי הרפואה לטפל במגיפה ועל חשיבותו של הרזון כערך עליון לבריאות. אפידמיולוגים רבים טוענים כי אין עוררין על כך שההשמנה קשורה למגוון סיכונים בריאותיים, כמו יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה, סוכרת וסוגים שונים של סרטן, אך כלל לא ברור כי היא הגורם לאותם סיכונים.

ב־1991 הוכנסה ההשמנה לספר הבינלאומי לסיווג מחלות (ICD 9) והוכרזה רשמית כמחלה. מאותו רגע ואילך התפתחה סביבה תעשייה שלמה, כאשר תעשיית הדיאטה ותעשיית התרופות מסבסדות מחקרים, שאותם מובילים חוקרים ממכוני המחקר המובילים בעולם, והם מובילים בסופו של דבר לייצורם של מוצרים וטיפולים חדשים בתעשייה.

ב־1998 חל שינוי משמעותי נוסף במגמת ההשמנה. ארגון הבריאות העולמי הוריד את רף ה־BMI מ־27 ל־25. באותו לילה 35 מיליון אמריקנים שכבו לישון במשקל גוף נורמלי, והתעוררו למחרת בבוקר שמנים. מרגע זה ואילך קיבלה תעשיית הדיאטות דחיפה אדירה.

החלטה טהורה?

ההחלטה על הורדת רף עודף המשקל הייתה לכאורה טהורה לחלוטין. היא נקבעה על ידי ארגון הבריאות העולמי ונסמכה על ביסוס מדעי. אולם בחינה מדוקדקת של התהליך העלתה כי את ארגון International Obesity Task Force-OTF, שהוביל את השינוי, סיבסדו באופן כמעט מלא חברות התרופות המובילות Hoffman La Roche ,Abbot וארגון שומרי משקל העולמי.

ברור, כי גורמים אלו היו בהחלט מעוניינים בהרחבתה של אוכלוסיית השמנים. כפי שהגדיר זאת באחד ממאמריו העורך של כתב־העת המדעי היוקרתי בעולם Journal New England Medical "תאוות הממון עוזרת להיסטריה סביב ההשמנה ומחזקת אותה, והאנשים המובילים את קביעת המדיניות נמצאים בעמדות מפתח אקדמיות בעולם, אך במקביל תופסים מקום רם מעלה בתעשיית הדיאטה והתרופות”.

מי יוותר על רווחים של מאות מיליארדים?

כיום, 120 מיליון אמריקנים מעל גיל 11 מנסים לשמור על משקלם או להוריד ממשקלם בדיאטה כזאת או אחרת. ניתן לצפות שאנשים רבים כל כך, העמלים קשות כדי להגיע לרזון הנכסף, יביאו לירידה בשיעור ההשמנה בקרב האוכלוסייה. למרבה הפלא - המצב בדיוק הפוך. האמריקני הממוצע שמן היום יותר מאי פעם, והמצב בארץ דומה. באופן פרדוקסלי, תופעת ההשמנה לא הצטמצמה בזכות תעשיית הדיאטות, אלא הלכה והתעצמה.

אמנם נכונה הטענה כי השמנה (BMI גבוה מ־30) מסוכנת לבריאות, אבל לא רבים שייכים לקטגוריה הזאת. עקב תהליך המדיקליזציה והסטיגמות המוצמדות לאנשים שמנים, ההבחנה בין מרבית האוכלוסייה לבין הסובלים מהשמנה קיצונית מיטשטשת, וכל עגלגל נחשב שמן. יותר אנשים אינם מרוצים מהמראה שלהם, והם נסחפים לתוך תעשיות הדיאטות והתרופות המשגשגות.

נדמה שבמלחמה הזאת עם הגוף, האדם הוא המפסיד הראשי. מי שאינו מבין מה קורה לגוף שלו ומדוע אינו מצליח לשמר את משקלו לאחר הדיאטה, ימצא את עצמו במעגל אינסופי של האשמה עצמית. המנצחות הגדולות הן תעשיות הדיאטה והרזון למיניהן, שנהנות מהבטחת הכנסה עד אחרית הימים. ההוצאות סביב מגיפת ההשמנה נאמדות בכ־238 מיליארד דולר בשנה. איזה בר דעת יוותר על רווחים כאלה?