מיומנו של מורה: הגודל כן קובע!
"כשמחנכים כיתה בעלת 37 תלמידים מסתבר שקשה להגיע לכל אחד מהם. בחודשים האחרונים השקעתי את רוב זמני בתלמידים שהזדקקו לעזרה לימודית משמעותית, קשיים בתחום החברתי ובתחום האישי והתנהגות חריגה. מעט מאוד זמן נשאר לשאר התלמידים, אלו שבעיות מיוחדות אינן ניכרות בהם"
בסוף זה קרה גם לי. חשבתי שאצליח להגיע לכל אחד ואחת מתלמידיי ותלמידותיי, ושאוכל להשקיע בהם את כל מה שהם זקוקים לו. חשבתי שלי זה לא יקרה. טעיתי. לפני מספר ימים פגשתי במסדרון בית הספר את אמה של אחת מתלמידותיי. היא באה לשוחח עם המורה לביולוגיה על הישגיה של בתה ועל הדרכים לשפר הישגים אלו. דיברנו. בתה מוציאה ציונים בינוניים אבל היא מסוגלת להוציא ציונים גבוהים יותר, היא אמרה. היא צדקה. לפתע פתאום קלטתי שמעולם לא שוחחתי עם התלמידה על דרכים לשפר את הישגיה מלבד השיחה הקצרה באסיפת ההורים.
תלמידה זו שייכת לקבוצת תלמידים בכיתה שתפקודם סביר, שאינם נעדרים או מאחרים באופן חריג, שציוניהם ממוצעים, שאין להם בעיות חברתיות מיוחדות ושמגיעים מרקע אישי נורמטיבי. לא משהו שמדליק נורות אדומות. וזו בדיוק הבעיה: כשמחנכים כיתה בעלת 37 תלמידים מסתבר שקשה להגיע לכל אחד מהם. בחודשים האחרונים השקעתי את רוב זמני בתלמידים שהזדקקו לעזרה לימודית משמעותית, בתלמידים שהיו להם קשיים בתחום החברתי ובתחום האישי, בתלמידים שהתנהגותם הייתה חריגה והיה צורך להקנות להם משמעת. מעט מאוד זמן נשאר לשאר התלמידים, אלו שבעיות מיוחדות אינן ניכרות בהם.
בתקופה האחרונה החל להתפתח שיח ציבורי לפיו גודל הכיתות איננו משמעותי, והקטנת הכיתות איננה בהכרח יעד רצוי. כלכלנים, מומחים ופוליטיקאים - בייחוד ראשי ממשלות ושרי אוצר - מרבים לומר בראיונות שלגודל הכיתות אין השפעה על איכות ההוראה והישגי התלמידים. לרוב הם מתבססים על דו"ח מקנזי שפורסם לפני מספר שנים וחקר 25 מערכות חינוך, מתוכן עשר ממערכות החינוך הטובות ביותר בעולם. הדו"ח קבע כי מדיניות צמצום הכיתות שהונהגה כמעט בכל מערכות החינוך שנחקרו לא השפיעה במיוחד על הישגי התלמידים. במקומות שכן נמצאה השפעה חיובית, היא לא הייתה גדולה במיוחד.
ובכן, ייתכן שאכן אין השפעה לגודל הכיתות על הישגי התלמידים, אך אני יכול לומר במידה רבה של ודאות שיש לגודל הכיתות השפעה על דברים רבים אחרים. דברים שקשה למדוד בדו"ח כזה או אחר. דברים לא פחות חשובים ואולי אף יותר חשובים מהישגי התלמידים.
תפקידו של המורה הוא איננו רק לדאוג לכך שתלמידיו ישיגו את הציונים הגבוהים ביותר להם הם מסוגלים. תפקידו של המורה הוא גם להיות מעורה בחייו של כל אחד מתלמידיו: ליצור איתו מערכת יחסים קרובה, מערכת יחסים שתאפשר לתלמיד להיפתח בפני מורהו. להכיר את הוריו, לדעת מהן הבעיות האישיות שלו, לדעת מהם המקצועות בהם הוא מתקשה ועם אלו מקצועות הוא מתמודד בקלות. מהן אהבותיו ושנאותיו. מהן דעותיו. מי החברים שלו ועם מי הוא לא מסתדר.
תפקידו של המורה הוא לדעת על תלמידיו הכל. במצב בו לומדים בכיתה למעלה מ-35 תלמידים קשה מאוד לעשות זאת. הלחץ שמופעל על המורים הוא אדיר וזהו לא מחזה נדיר לפגוש מורים שלא זוכרים את כל שמות
תלמידיהם גם באמצע שנת הלימודים. אמנם כל הדברים הללו אינם מדידים, ולא ניתן להכניס אותם למספרים שכתובים יפה בדו"ח מפורסם אבל אין זה אומר שלא צריך לקחת אותם בחשבון.
טוב יעשה שר החינוך אם יקבע יעד להפחתת מספר התלמידים בכיתה. לא מיד. אפשר גם במהלך מדורג שיימשך מספר שנים: כל שנה תלמיד אחד פחות בכיתה עד ליצירת כיתות שמספר תלמידיהן לא יעלה על 32 תלמידים. מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל קבע שהקטנה כזו מצריכה תוספת של 17,000-9,000 מורים, ותוספת של 7,500 חדרי לימוד. בסה"כ מדובר בתוספת חד פעמית של כ- 5 מיליארד שקל למערכת החינוך ותוספת שנתית קבועה של כ- 2 מיליארד שקל לתקציב החינוך.
נשמע הרבה? נשמע מסובך? המחיר שאנחנו משלמים היום על הצפיפות בכיתות גדול הרבה יותר. כל כך גדול שגם המומחים של דו"ח מקנזי לא הצליחו לחשב אותו.
- הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס "זיו ומרקס" בירושלים.
- לכל הטורים "מיומנו של מורה מתחיל" לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
